סיפורו של ג'ק נמו  ג'ק נמו

"ג'ק .. ג'ק אתה איתי?"
"אממ, כן, ודאי,  תמשיך יוהן."
"ובכן, על אף שהחברה צומחת מבחינת עובדים, וגם המשרדים עכשיו
משופצים, ומפעל היצור מצוייד בטכנולוגיות ובמכוונות הכי חדשות,
אנחנו פשוט לא יכולים לעמוד בהוצאות ג'ק, אתה חייב להתחיל לפטר
עובדים, לזעזע את החברה, להגביר את הפרסום, אנחנו חייבים לצאת
מהדייסה הדביקה שבישלנו ג'ק.. זה לא יכול להימשך כך, אנחנו כבר
3 חודשים מפתחים מוצרים שלבסוף לא נקנים, מקבלים ביקורות רעות
וזה פשוט גומר עלינו ג'ק, חייבים לעשות משהו..חייבים
    , ג'ק, אתה איתי?
"מה? או כן , בוודאי יוהן , תמשיך.."
"לא נראה לי שהיית מרוכז במשפט האחרון."
"כן, אני בהחלט לא מרוכז בזמן האחרון. אולי נדחה את זה למחר?"
"כמובן ג'ק, מחר באותה שעה בבית הקפה הזה?"
"לא יודע, אולי נלך למקום יותר אוורירי..מה דעתך על בית הקפה
בטיילת?"
"איזה מהם"
"זה שיש לו שלט ענק , וחצי שלט מאיר בצבע כחול , והחצי השני
בכחול יותר בהיר."
"יש דבר כזה בכלל?"
"בוודאי, אם תשים לב טוב , גם אתה תראה"
"אוקיי ג'ק , להתראות"
"ביי יוהן"
לחצנו ידיים, ויוהן הלך לתפוס מונית. והנה אני , ג'ק נמו ,
לבוש מקטורן שחור נורא עסקי , עם מזוודה שיש בה מחשב נייד ,
והמון ניירות יושב לי בבית קפה במרכז העיר, והשמש החמה שורפת
אותו לאט לאט..
מה אני אוכל לומר על עצמי, חלומה של כל אישה...לא יודע בעצם,
זה שאני צעיר, בעל חברה מצליחה, בית ענק, לא חסר כסף בחשבון -
חלומה של כל אישה, לא?
לא יודע , כולם אומרים שכן..אז בעצם לא.
כבר מזה שלושה חודשים, אני מרגיש ריקני לחלוטין, כל החיים
מתגמדים לאט לאט מול התחושה שבפנים, פתאום נראה לי שכסף זה לא
הכל בחיים, ולתפוס נשים כל ערב (בתקופה טובה כמובן) או כל סוף
שבוע (בתקופה יותר יבשה)
ולפרוק עליהן יצרים מיניים נשמע יותר מדי, יותר מדי כתוב, יותר
מדי לא מסוגנן,  יותר מדי משעמם..
נמאס לי כבר מהחיים האלו , אני רוצה חיים אחרים.
חיים, איזה מילה משונה, 27 שנות חיי קראתי לזה "מתנה"
"הזדמנות" , מה עכשיו אני אמור לומר? "שיעמום" , "ניתנים
לויתור"
לא יודע , הכל נראה פה משונה פתאום, אני לא אותו ג'ק שתמיד
הייתי, גק עם החיוך הרחב, עם המשקפים השחורות בעלות עדשות
שמבחוץ הן מראה , ומסתירות זוג עיניים שמוטה כלפי מטה..
נוהגים לומר עלי דברים טובים ונחמדים, אנשים עוד רוצים להיות
כמוני .
מי אני שאהרוס להם את החלום- ואומר להם שלהיות אני זו קללה,
קללה נורא מסובכת, שגם אשפית וויקה לא תוכל להוריד ..?
כל העולם הזה מוזר, ככל שיודעים יותר, ומשכילים יותר, בעצם..
מבינים הרבה פחות.
כן כן מר ג'ק נמו- גם אתה , גם אתה לא מבין כלום , ואם נראה לך
שתואר שני יעזור לך בעניין זה- אתה טועה ובגדול.

נראה לי עכשיו אני מוכן לשנות את החיים שלי , אני מניח שאני
אעשה קצת טעויות , אבל שום דבר לא יכול להרוס יותר את המצב שלי
עכשיו.
בהתחשב שאין לי משפחה, אין לי ילדים, נראה לי אני אקח את
המכונית שלי , ואסע עד שיגמר הדלק, נשמע טוב לא?
טוב, זה נראה דבר הגיוני בהחלט. לקחתי את המפתחות ונסעתי.
כן , אז הנה אני פה , נוסע צפונה, עד שיגמר מיכל הדלק , ואז
אני אחשוב איך לצאת מזה..
מוזר..המכונית מקרטעת מוקדם מהצפוי, הגעתי רק לחוף..לא יכול
להיות..הפעם האחרונה שמילאתי דלק הייתה ...לפני שבועיים???
נו באמת , עוד משהו רע יכול לקרות לי , עכשיו אני לא תקוע
מספיק רחוק מפה..
במחשבה שניה שיהיה..
גם 27 קילומטר זה טוב..
ירדתי מהמכונית , פשטתי את בגדי העסקים , נשארתי בבוקסר פרחוני
וגופייה לבנה חלקה. עכשיו השעה 17:00 , אחרי שעות השמש החמה ,
יותר נעים קצת מצהרי היום.
ניצלתי את ההזדמנות כדי להיות קצת עם עצמי לבד, בלי כל סלולרי
או המצאה טיפשית אחרת, והלכתי לחוף..
נשכבתי על החוף, על הגבול בין החולות הרטובים , שאליהם הגיעו
המים לחולות היבשים שבהם טיפת מים לא נגעה..
שני הצדדים האלו הזכירו לי קצת את עצמי, תמיד שני צדדים , תמיד
יתרון וחיסרון, תמיד ריקנות, מול שפע, טיב- מול רוע.

הנה אני פה, מוטל על החוף, שוכב בין שני עולמות, שני שכבות
מנוגדות , שני צידי הקוטב, שוכב ומביט לשמים ,לא חושב על כלום-
חי את הרגע , הרגע היפה של חיי, בו כבר לא אכפת לי מה אני ומי
אני , לא אכפת לי משום דבר.
אכפת לי רק מדבר אחד..
ששש....לא עכשיו, אל תפריעו לשקט, לשלווה, רעש הגלים שנשברים
...