שני בחורים תאילנדים עם כובעי טמבל מובילים משאית עמוסה בארגזי
תפוזים לרחוב צדדי במעמקי שכונה חרדית בירושלים. הם נעצרים
ואחד מהם נעמד. הוא נועל נעלי רפת שחורות שמגיעות לו כמעט עד
לברכיים. השני נותר יושב ועיניו מוסתרות בכובע. ספק אם אחד מהם
קולט מספיק עברית בכדי לתקשר. ספק אם הרב שיוצא ממבנה הישיבה
שלידה הם עצרו יעז בכלל לדבר איתם בשפת הקודש. הוא שולח לעברם
מבט מזלזל. הם ממשיכים לעמוד לצד המשאית במעין מבוכה ולא
פוצחים פה, מחכים שמשהו יקרה מסביב.
בהמשך הרחוב שתי בנות צעירות עם צמות ארוכות מחכות לצד הכביש
הצר. הן רצות ממדרכה אחת לשנייה והן מלוות בצעקות רמות מחלון
בקומה השלישית שמורה להן לעמוד בצד אחד ולא לסור. כעבור כמה
דקות עוצרת מונית ממנה בוקעים צלילי מוזיקה מזרחית. הנהג מתקשה
להאמין שהוזמן עבור הילדות הצעירות כל כך, אך בפיקוח האם
המשגיחה מהחלון עם שני פעוטות, ספק תאומים, הוא משתכנע ופורק
לבנות שבעה ארגזי קרטון מהבגז'. הארגזים נראים כבדים מכושר
ההרמה של הבנות.
זוג מבוגר דובר אנגלית חבוש בכובעים הולמים ובגדים חגיגיים
עוברים ומשוחחים על בעיית השידוך של גבריאל.
יום אפור בחוץ ואוירה חמה של בפנים לא מזמינה אותי להיכנס. אני
אסירת תודה על כך שלא מטרידים אותי ולא מעירים לי הערות למרות
שדי ברור שאני לא קשורה לסביבה. רק אדם צולע אחד לבוש שחורים
מקבץ נדבות גורם לי להוציא שתי מטבעות מהכיס.
גשם מתחיל לרדת ולבסוף שואל אחד העובדים התאילנדים עם מבטא כבד
"כמה תפוז?" , נשמעת תשובה דקה אשר בעקבותיה מועמסים מספר
ארגזים של תפוזים וקלמנטינות.
שלט של סנדלר תלוי על עץ סמוך לספסל אליו אני יושבת, אך לא
נראה שום סנדלר באופק. גם לא נראה האדם שריסס בשחור על פח הזבל
אמרות דתיות פוליטיות נדושות. הגשם יורד על הכרזות המודבקות על
לוח המודעות והן מצידן נכנעות לפירור. הגשם מתחזק ובקרוב גם
העץ תחתו נמצא הספסל שלי יהיה חדיר. נשמעות צעקות ביידיש
לילדים בגן המשחקים כנראה בקשות לחזור הביתה. הגשם שוטף פסים
וירטואלים של מסלול נסיעת משאית עם תאילנדים.