הזיכרון נשאר כמו שהוא,
בניגוד לחיים שנמשכים.
ככל שאני חושבת על כך יותר,
נעשה לי רע מבפנים.
כל כך משפיע,
עד כדי פגיעה.


עושה לי רע לחשוב על כך,
עושה  לי רע לדעת,
שבעתיד היא לא תהיה
בחיינו לא תוכל לגעת.

ואני, כל כך רוצה אותה בחיינו,
שתהווה חלק ניכר.
אך לא עוד,-
כי במציאות הכל נשבר.

היא איננה וגם לא תחזור.
נותר לנו רק הזיכרון- הרי מותר לחשוב.
הזיכרון הכבד הזה- רובץ על הלב.
שורף- כואב.


שמחה 3.1.01