נקודת המוצא היתה תמיד בצד ימין, כמה פסי צללית שחורה מתחת
לעין. היא בדקה שהזמן והמרחב דוממים דים, והחלה לספור: "אחת",
שתיים", "ש-לוש".... גם אופן ההתקדמות על הציר המעגלי היה
קבוע: למעלה-למעלה-למטה-למעלה. היא חששה, כרגיל, מהרע והנורא
מכל: רק שהריכוז לא יוסט!

היא קראה להם בשמות. לראשון, היא קראה ויקטור, לשני טומס,
לשלישי פרנקו וכן הלאה. לאחרון היא תמיד קראה ג'ונתן. היא
אהבה שמות עם הילה.  גם את הילה היא אהבה.

כשהגיעה לחוליו, העשירי, דייויד דפק בדלת. תום לא ידעה זאת,
ולכן פתחה. דייויד היה אחד שדלתות נפתחות בפניו - לאחר שהיה
משתמש בכל האמצעים האפשריים על מנת לפותחן.

תום אמרה שלום וחשבה מלחמה. דייויד, לזכותו יאמר, אמר "היי!"
וגם חשב 'היי!'. תום היתה עייפה, לא מרוכזת ומאוד מרוגזת. ממש
לא בא לה עכשיו. אבל דייויד, מצד שני, אמר "היי!" וגם חשב
'היי!'. 'טוב נו', היא חשבה לעצמה קצת אחרי המלחמה, 'אולי
נספיק גם לדבר קצת לפני שזה יתחמם'. תום תמיד הוקסמה מהמחסור
בתאי המחשבה שיש לבחורים שכאלה.

היתה עיר גדולה. היה רחוב צדדי. היה מוסד לחולי נפש. היה אגף
מיוחד להזיות ולסיוטים. היתה נערה שדיברה עם מקררים. היה בחור
צעיר שהגיע מדי לילה כדי לכבות את האורות ולשאול אם הכל בסדר.


"הם אומרים שהחלב עשוי להחמיץ בקרוב ושחסר קטשופ, אבל חוץ מזה
הכל כשורה", ענתה הילה לדייויד.  תום, שותפתה לחדר, רצתה, גם
היא, לומר משהו, אבל כושר דיבורה אבד עם הריכוז. היא הצליחה רק
לחייך,  ודייויד הצליח רק להנהן במבט מבין. את החיוך המתאמץ
הוא שמר להילה. הפריג'ידיות שלה עשתה לו את זה.  כל דבר, שלה
ושל כולן, עשה לו את זה.  גם הוא והיא עשו את זה פה ושם.

בדרך כלל, הוא היה מחכה עד שנחירותיה האקראיות של תום היו
מתייצבות על מקצב סדיר, מדלג מעל מיטתה, וחומק למקומו הקבוע,
למטה. דייויד אהב להיות מתחתיה. הילה, לעניות דעתו הקבצנית,
היתה טיפוס של למעלה.

הלילה לא היה צעיר הפעם.  לדייויד היו עוד המון עניינים לסגור
והמון דלתות לפתוח, ולכן הוא לא חיכה. הוא רק דילג, התמקם,
והחל עם אצבעות ידה השמאלית, עמוק מתחת לשמיכה.

זה הספיק. תום ראתה. הילה ראתה שתום ראתה. תום ראתה שהילה ראתה
שתום ראתה וכולי. היה חיוך ממזרי, היתה קריצת עין, היתה אצבע
על שפתיים מקווצות, והיה "ששש... אל תספרי!". תום, אמנם, לא
קורצה מהחומר שידע לקרוץ - ובוודאי שלא להילה - אבל, אף על פי
כן, היא מעולם לא סיפרה. תום רק ראתה.

ידו השעירה של דייויד טיפסה במעלה זרועה הקרירה. הילה לא
הרגישה. גם תום לא. הילה רק חשבה. גם תום. הילה רצתה שיפסיק.
גם תום.  "נו כבר", חשבה הילה, "שיגמור עם זה מהר!". גם תום
חשבה כך, אבל בשקט.

תום לא ממש אהבה את תום, אבל את הילה, לעומת זאת, אי אפשר היה
שלא לאהוב.  היו לה, להילה, גומות חן שובביות וילדותיות, לחיים
אדמדמות ומבריקות, ועיניים קטנות ורוויות שמחה שהקרינו אושר
כסוף - אבל דקות ספורות לאחר שסיימה, שבו הילדות, הברק והאושר
הכסוף למקומם הקבוע, בפרבריו המודחקים ביותר של ליבה -  ואז
הכל נשבו בקסמה.

רוברט, הנמש הלפני אחרון, היה הבעייתי מכולם. תום ידעה טוב
מאוד שרצוי להגיע אליו רק בתנאי לילה רעועים במיוחד, הרחק ככל
האפשר מן השמש המסנוורת. "אם מישהו יפריע", כך חשבה, "רוברט
יתעצבן נורא". לפני כמה שנים, כשהיתה צעירה יותר, היא הגיעה
אליו לדירה, בטעות, עשרים דקות מוקדם מדי, ואיריס, חברתה הטובה
ביותר חוץ מליטל, צלצלה במפתיע בדלת והרסה את הכל.  עכשיו,
למזלה הרב, היא כבר יודעת: לרוברט מגיעים רק בלילה-בלילה.

אחרי רוברט, הגיע ג'ונתן. תום מאוד-מאוד אהבה את ג'ונתן הקטן.
המושתן, מצדו, תמיד רצה שזו כבר תגיע אליו, ומהר. עולמה
החיצוני ועולמו הפנימי מעולם לא הפריעו לו להמשיך ולהאיץ בה,
לילה אחר לילה. חוקי המוסר והרהורי המצפון הבסיסיים ביותר היו
מג'ונתן והלאה. הוא היה אדמדם ושובב שכזה. לפעמים הוא אף הזכיר
לה את דייויד.

היה שקט, היו גניחות, היה שקט, היו גניחות, וכן הלאה.

תום סיימה את ספירת הלילה, והתיישבה על מיטתה. היא ידעה מה
קרה, וידעה שזה קרה. תום לא היתה אחת מאלה שתמיד יש להן מה
להגיד. היא היתה אחת מאלה ששותקות, מרימות את השמיכה וחוזרות
לישון. כעבור כמה רגעים, רכנה תום אל מיטתה והסיטה את שמיכתה
אל מעל לראשה.

היה שקט, היו גניחות, היה שקט, היו גניחות, וכן הלאה.

- "היייי!", זעקה לפתע תום מבעד לשמיכה הדקה באושר גדול וחזק
מהשמש, "זהו זה! סיימתי לספור את כל הנמשים!".

היה שקט, היו גניחות, היה שקט, היו גניחות, היתה שמיכה שכיסתה
את ראשה של תום, היה שקט, היתה תנועת יד מהירה ונחרצת, היו
גניחות, לא היתה שמיכה שכיסתה את ראשה של תום, היה שקט, היתה
תחלופת משמרות בין האושר הגדול לכאב הנורא, היו גניחות, היה
מבט מזועזע וחדור זעם,  היה שקט, היו גניחות, וכן הלאה.

 -  "תורידי את הידיים שלך ממנו, יא כלבה!".
הילה נשתתקה.
דייויד המשיך לגנוח.
"שמעת אותי?", המשיכה תום בזעם, " תורידי  אותן, ועכשיו!".
-"אבל החלב מחמיץ, וחסר קטשופ...", מלמלה הילה בתגובה יבבתית.

תום קמה ממיטתה וקפצה אל מיטת חברתה הטובה כאחוזת עמוק.
-"לא! תום, לא!!!", זעקה הילה.
-"כן!!!", מלמל דייויד בלחש, "עוד...!".
-"אני אלמד אותך לקח!", המשיכה תום וצווחה, כשהיא לופתת בחוזקה
את ידיה השמאלית של הילה, שותפתה להזיה, באמצעות רגליה
השריריות מרוב ריצות למרחקים אבודים.
"איך את לא מתביישת, יא זונה!", הוסיפה תום בשאגות שהעירו את
המחלקה כולה, תוך שהיא דוחפת בכל כוחה הפסאודו-פיזי את כרית
ראשה של הילה לעבר פניה ההולכים ומאבדים הבעה.
-"די כבר, תפסיקו...", גמגם דייויד בעייפות, ושלח את ידו
השמאלית למרכז גופה של בטי, בניסיון תפל להדוף.

הוא לא הצליח. גם השידה האמיצה והמקרר הנחוש כשלו במשימה.
הילה, בסופו של דבר, עזבה את הבניין בעזרת הכוחות הפנימיים של
עצמה, ומאוחר יותר באותו הלילה, היא מצאה את אהבת חייה הנשגבת,
ושחררה אליה את שאריות נפשה.  
המקרר המצוחצח והמזמין חיכה לה שם, על הקיר הימני שבחדר המתים
של אבו-כביר, והיה הראשון מזה זמן רב שבאמת זכה לקבל את הילה.

"לכל הרוחות, למה היית צריכה לעשות לי את זה?!",  ייבבה תום
לעבר הגופה המתקררת, "רק שתדעי לך, לפני שנכנסתי לכאן, תכננתי
לומר לך שסיימתי לספור את כל הנמשים - מויקטור ועד רוברט!".
דייויד השתמש בידו הימנית כדי לאחוז את ראשו בסערה תקשורתית,
ובשמאלית על מנת להגביר את הלחץ על צלעותיה של תום באורח
מתחשב.  

הילדה שספרה נמשים השתתקה לפתע, לקחה נשימה עמוקה, ולחשה:
"בגללך, ליטל, אצרוב עכשיו ליד רוברט נמש נוסף. אקרא לו
ג'ונתן".