ברגעים שאין לי מושג מה עבר עלי...


אני יודעת שהגיע הזמן. אני יודעת זאת כבר הרבה זמן.
ולמרות הכל, זה לא מקל עלי.
אחרי הכל זו פרדה, ופרדה זה לא דבר קל.
אני מוציאה אותן ומתבוננת עליהן- אחת, אחת.
2 זוגות, 4 בודדות.
כל זוג מזכיר לי תקופה שונה.

אני לוקחת כל אחת ומלפפת סביבה את שרוכי הסטן היפים שהתבלו עם
הזמן.
אני רוצה שיראו מסודרות ברגע האחרון,
שיראו מכובדות.
אחרי שכולן קושורות יפה יפה אני שמה אותן אחת ליד השניה.
מעבירה עליהן מבט אחרון,
נוגעת, מלטפת בערגה.

נשימותי קצת יותר כבדות,
אני מרגישה שאפילו יכולות לרדת כמה דמעות במעמד שכזה.
זיכרונות שוטפים אותי;
הסולו מ"דון קישוט"
המזורקה.
"Beautiful that way"
והרבה רלבה, פה דה בורה ופירואטים כושלים.

בצער רב אני מכניסה אותן לשקית הניילון,
שקית ה.. זבל.
קשה לי להאמין שאני זורקת אותן, את הדבר המושלם הזה,
הדבר שיש בו כל כך הרבה קסם.

בעצב רב אני מעמיסה את השקית על גבי וצועדת לעבר הפח הגדול.
שחזור מהיר של התקופות שעברתי איתן.
אני אומרת "שלום" אחרון ונפרדת סופית.
זרקתי את נעלי האצבע הישנות שלי.