"כן" כתבתי לדני, הנער שפגשתי באתר התכתבות באינטרנט, "כן, אני
מסכימה להיפגש". אני ודני התכתבנו כבר יותר משנתיים והגענו
למסקנה שהגיע הזמן להיפגש. הסכמתי, אפילו שהבטחתי לאמא לא
להסכים לאף פגישה עם מישהו מהאינטרנט, הייתי חייבת להסכים,
הייתי מאוד סקרנית לגביו. בארוחת הערב ישבנו אמא, ענת אחותי
ואני. אנחנו לא משפחה רגילה; אבא שלי כבר לא גר איתנו, הוא גר
עם חברה שלו בהוד השרון. החלטתי לנצל את הרגע של השקט הזה
ולספר לאמא שלי על הפגישה שקבעתי. "אמא, אל תכעסי אבל..."
וסיפרתי לה את כל הסיפור. "לא" אמא ענתה "בשום פנים ואופן אני
אתן לך להיפגש עם נער זר", תמיד עיצבנה אותי העובדה שהיא חושבת
שאני רכוש שלה והיא יכולה להגיד לי מה לעשות. "אבל אמא...
אנחנו מכירים כבר שנתיים והגיע הזמן שניפגש" התעקשתי לעמוד על
שלי אפילו שידעתי שגם אם אני אכוון אקדח לראשי היא לא תסכים.
גם ידעתי למה. אבא שלי פגש את החברה שלו על האינטרנט ונטש את
אמא לטובתה. הבנתי את הכעס שגרם לה להיות נגד האינטרנט אבל יש
גבול לכל דבר ואני לא צריכה לסבול בגלל אבא. "אני מסרבת בכל
תוקף" אמרה אמא בתקיפות. באותו רגע החלטתי לבגוד באמונה וללכת
להיפגש עם דני מאחורי גבה. אחרי הארוחה רצתי להתבכיין לשחר,
החברה הכי טובה שלי, על האכזריות של אימי. "זה יעבור לה, אל
תדאגי" ניסתה שחר לעודד אותי "אבל תזכרי שמה שלא יודעים לא
מכאיב", "אני לא יכולה לשקר לה... אבל זה לא נראה כאילו יש לי
ברירה אחרת" עניתי לה. אני ודני היינו אמורים להיפגש ביום
שישי בערב והיום היה יום רביעי, כלומר עוד יומיים. הייתי
חייבת להיראות במיטבי בפגישה הראשונה שלנו כדי שאני אעשה עליו
רושם טוב. אבל כמה יפה ילדה בת 13 יכולה כבר להיראות?? שחר
הבטיחה לתת לי את החצאית הסגולה שלה ואת החולצה הלבנה עם
הפרפרים כדי שאני אראה כמה שיותר טוב. ההסדר היה שניפגש מול
אולם הקולנוע "גיל" בכפר סבא, נלך לראות סרט ואז נשב לדבר.
אמרתי לאמא ששחר, חן ואני הולכות לסרט וכדי שזה יהיה יותר
מציאותי גם הן הלכו. היום הגדול הגיע ואני הייתי לחוצה כל -
כך. לא היה לי מושג איך אני אזהה אותו כי אני לא יודעת איך
הוא נראה אבל דני הבטיח לי שנמצא אחד את השני. עמדתי מול אולם
הקולנוע בשעה שקבענו והבטתי מסביב... פתאום הרגשתי טפיחה קלה
על הגב וקול נעים שואל "שירי?" התרגשתי כל - כך. "כן" השבתי
לו בקול רך, "זו אני". הסתובבתי והסתכלתי בפנים העדינות שלו
ובגוף החסון. ופתאום בספונטניות התחבקנו מרוב שמחה על
שנפגשנו. "לאיזה סרט נלך?" שאל דני בהתרגשות "אולי כדאי שנשב
ונדבר במקום הסרט" עניתי לו, אמרתי לו את זה מכיוון שכל הסרטים
שהוצגו היו סרטים מפחידים ותמיד שנאתי סרטים כאלה. "טוב" ענה
דני עם אכזבה קלה נשמעת בקולו. הזמנו משהו לשתות והתחלנו
לדבר, התעניינו אחד בשני והשיחה זרמה בצורה נהדרת. הייתי כל -
כך מאושרת שאנחנו מסתדרים בכזאת קלות. השעה הייתה אחת עשרה
והבטחתי לאמא לחזור עד שתים עשרה אז שילמנו והלכנו לכיוון תחנת
האוטובוס. באוטובוס היה קר נורא אז הוא עטף את כתפי בידו,
בהתחלה קצת נרתעתי אבל הוא אמר לי בצורה כל - כך מרגיעה שזה
בסדר ואין לי ממה לפחד. צעדנו ברחובות רעננה לכיוון הבית שלי.
כשהגענו השעה הייתה אחת עשרה וחצי, היה לי עוד חצי שעה עד
שאמא שלי תתחיל להשתגע מרוב דאגה. פתחתי את הדלת של הבניין
ונפרדתי ממנו בנימוס. זה לא היה הסוף, הוא נכנס אחרי לבנין
ואמר שהוא רוצה להיפרד ממני בדרך אחרת. הוא חיבק אותי ואז החל
לנשק את צווארי. ניסיתי להדוף אותו ממני אך ללא כל הצלחה.
הוא היה חזק מאוד והוא אחז בי בחוזקה, זה כאב מאוד. ניסיתי
לצרוח אבל שום קול לא יצא לי מהפה. הייתי בהלם מהעובדה שהנער
שדיברתי במשך שעות על הכל ועל כלום, כופה את עצמו עליי. הוא
דחף אותי למרתף ונעל את הדלת מאחוריו. הוא קרב אלי ולחש "זה
לא יכאב", הוא הוריד ממני הכל עד שנשארתי בלי כלום חוף מדמעות
שלא יכולות להפסיק לזלוג. הוא התחיל לעשות דברים שקשה לי
לתאר, דברים שלגמרי הרסו לי את החיים. פתאום נשמעה דפיקה חזקה
על הדלת, ליבי פעם בחוזקה, הייתי כל כך מאושרת כי חשבתי שמישהו
בא להציל אותי. דני לא נלחץ, להפך, הוא היה מאושר. הוא פתח
את הדלת ושלושה נערים בערך בגילו נכנסו. הם אנסו אחד אחרי
השני, כאילו אני צעצוע. כשהם סיימו לספק את עצמם הם התלבשו
ועזבו. בכיתי, זה היה הדבר היחיד שיכולתי לעשות במצב הזה. לא
הייתי מסוגלת לספר לאמא כי ידעתי שזה יכאב לה ששיקרתי. אז
היום בתוך ליבי שוכן סוד ועם הזמן הוא גודל ומכאיב יותר. בדרך
מסוימת למדתי על האכזריות של אנשים שחיים איתי באותו יקום. |
