היא ביקשה ממני לספר איך הייתה החתונה. אני רק יכולה להגיד
שהיו הרבה דמעות. יותר מבחתונה רגילה אפילו. זה לא היה אולם מי
יודע מה גדול. אני נכנסת, ופתאום רואה כל כך הרבה פרצופים
מוכרים, שלא ראיתי כבר שנים. דודה שלי שטסה למקסיקו לשנה
וחזרה. איך אנשים משתנים בשנה. זה עשה לי קצת עצוב לראות איך
כולם גדלו, ואני מרגישה כאילו רק אני נשארתי במקום. אני רואה
את בת דודה שלי, אחות של הכלה, עומדת מרחוק בשמלה שחורה. היא
כבר צריכה להיות בצבא עכשיו. ופתאום פלשבקשים שלנו מהחופשים
הגדולים כשהייתי באה לישון אצלה לפחות לשבוע שבועיים. היא
יפתה, הייתי חייבת להודות, למרות שלא אהבתי את הרעיון, אהבתי
להרגיש יותר יפה ממנה. היא אומרת שהיא לא תתחתן, אבל אני בטוחה
שזו רק תקופה, גם לאחותי היו תקופות כאלו. גם להתגייס היא לא
רצתה ועכשיו, קורס קצינות כבר. שמחתי בשבילה שהיא מסתדרת, תמיד
היא הייתה כמו אחות בשבילי. עמדנו ליד הבר החופשי, וביקשתי רק
קולה- החלטה שגויה במבט לאחור. הרגשתי קצת מנודה לעמוד שם-
ויותר הרגשתי אשמה. הרי כבר שנים לא באתי לשום אירוע משפחתי,
לשום יום שבת בבית של דודה , תמיד העדפתי את החברים שלי, או
אפילו לישון, זה לא משנה.הזמן טס, כמו שכל הדודות אומרות.
מרחוק אני רואה את אחותי עם החבר שלה- גבוה ממנה בחצי מטר
לפחות, ומקנאה בה עד עמקי נשמתי. מחייכת חיוך מאולץ ורצחני לכל
אחד שרק אומר "בקרוב אצלך" או "נו, מתי החתונה". ואני די
משועשעת, חייבת להודות.
בשולחן מרחוק אני רואה עוד אחות, כבר נשואה ואת האחות הרביעית
עם שני הילדים. עכשיו נפל לי האסימון שהזמן עבר לי כל כך מהר.
ודי הצטערתי. שלום נימוסי לכל הדודים והדודות, מבטי קנאה על
הבת דודה הכוסית שיושבת מולי, תמיד שנאתי בלונדיניות צבועות.
גם היא יפה, הייתי חייבת להודות שוב, בצער. התיישבתי שם, ליד
אחד השולחנות העגולים, כשהכריזו מעין הכרזה עלובה שהחתן והכלה
צריכים להכנס. זה לא היה כל כך מרגש, לא היו מבטי התרגשות על
הפנים של אף אחד, כולם אדישים. היו לי תקוות בקשר לחתונה הזו .
בת דודה שלי, אחות של הכלה מתחילה לבכות ברגע שהכלה נכנסת. היא
לא הייתה כלה יפה, ובכל זאת היא בכתה , אני חושבת שהיא הייתה
מאושרת שסוף סוף בגיל שלושים וחמש אחותה הגדולה מצאה מישהו
שתוכל להיות באמת מאושרת איתו. הלכתי וחיבקתי אותה. אני לא
נוהגת לחבק אנשים, ובטח שלא אותה, תמיד היה לנו קשר טוב אבל
מרוחק כזה. חיבוקים לא היו.
מצאתי את עצמי יושבת כל החתונה, מביטה בחתן שובר את הכוס. היה
לו מבט עצוב תמיד בפנים. הוא היה די מסכן בסך הכל. אבל איך
שמחתי ששניהם מצאו אחד את השניה. הבת דודה הגדולה שלי, מחייכת.
בפעם הראשונה ראיתי אותה מחייכת חיוך כזה מאוזן אל אוזן . מעט
אנשים על רחבת הריקודים. כמה שהייתי משוארת בשביל הכלה, הרגשתי
מעט רחמים , חתונה עצובה, קודרת קצת- אפילו מאולצת. כל הדודות
שלי רוקדות במעגל יחד עם אמא שלי. ורק אני יושבת בצד, מנודה.
מרגישה כל כך רע על כל שהחסרתי. מרגישה את האדמה רועדת
מהמוזיקה. ופתאום רואה את כל המשפחה שלי נופלת לי מול העיניים.
הרצפה קורסת. איבדתי את היכולת לזוז- פשוט ישבתי שם והסתכלתי
על כולם, צורחים. התמונה של הכלה והחתן תקועה לי בראש עד היום.
רק אני והם נשארנו. והבת דודה שלי. שעכשיו כבר קצינה. היא
ביקשה ממני לספר איך הייתה החתונה, עכשיו כשנשארנו שתינו. אני
רק יכולה להגיד שהיו הרבה דמעות. יותר מבחתונה רגילה אפילו. זה
לא היה אולם מי יודע מה גדול. ועכשיו רק אני גדלה, והם כולם
נשארים במקום. עדיין יושבת ובוהה בהם מרחוק, מהצד מבלי יכולת
לזוז. |
