אתה נכנס לדירה של החברה שלך ואמא שלה עומדת בכניסה עם חיוך
קטנטן. לא צפית את זה, תודה, זה בא לך בהפתעה.  כל מה שרצית
בעצם היה איזה חיבוק טוב, להתקלח, לגלגל ג'ויינט, לראות משהו
בטלוויזיה. אבל למרות זאת, אתה נשאר רגוע, אתה מעכל את האירוע
בקלות. אין מה להגיד - בגיל הזה אתה כבר לוקח דברים באיזי, אין
לך הרבה ברירה.  אתה ניגש לאמא של החברה שלך, מחבק אותה, מחמיא
לה על הצבע החדש בשיער, דופק לה נשיקה בלחי ומחייך את החיוך
שלך ששמור לאמהות באופן אקסקלוסיבי - חיוך קטן, תקיף, אבל
לבבי.  אתה בזרימה עם המצב, אתה על הכיפאק אפילו. הפנים שלך
קול, האדישות שלך מדוייקת.  

האמא של החברה שלך בחופש. לקחה יום חופש, לא מגיע לה? העיניים
שלה סורקות אותך במבט בוחן. היא בוחנת את הגילוח שלך, את
התספורת החדשה, את הג'ינס שהלכת איתם לעבודה. אחר כך היא
מזמינה אותך לסלון ואתה מהנהן. הסלון הוא כבר כמעט שלך, אתה
ותיק בדירה הזאת, רק אתמול נרדמת על הספה עם הגרביים והחברה
שלך באה להעיר אותך בנשיקות רטובות. אבל היא מזמינה ואתה
מהנהן, ככה זה. היא שואלת מה נשמע, מה חדש, מה שלומך,  עושה לך
כוס קפה, מרכלת בטלפון, מספרת למישהי על העבודה החדשה שלה. כל
האינסטינקטים האימהיים שלה מפרקים אותך לחתיכות עכשיו,
האינטואיציה הנשית מבצעת פילוחים סטטיסטיים באישיות שלך. אבל
אתה שפיץ. אתה לא נלחץ. אתה בשאנטי. לא בקלאסה שלך לחטוף עכשיו
איזה התקף חרדה. אתה ממשיך עם המוזיקה שלך, אתה לא משנה אותה.
הרי התבגרת, אתה תמיד אומר, זה חלק מהמשחק.

והחברה שלך, החברה שלך הבטיחה לך שהיא בבית והלכה לשיעור
אירובי. מילה היא לא אמרה לך. היא תחזור בשעה הקרובה, אתה עורך
חישוב מהיר, מקסימום שעתיים. זה לא מקרה שאפשר להתחמק ממנו.
אתה תקוע. אתה עמוק בבוץ. אין לך תירוץ נורמלי בשביל להעלים את
עצמך, שום דבר לא יישמע אמין. אתה תשב, אתה תחייך, אתה תעביר
שיחה נעימה עם האמא של החברה שלך. יהיה פאן, אל תדאג. אתם
תסתנכרנו. היא תספר לך אנקדוטה, אתה תמשיל לה משלים, היא תלמד
להכיר אותך קצת, אתה תכיר אותה, מה יש? מה כבר כל כך מסובך
בזה? זו סיטואציה הגיונית לחלוטין.

אתה פוגש מישהי ואתה מתאהב בה.  וגם היא - גם היא מתאהבת בך.
כל פעם שהיא עוברת לידך, המגנטיקה של השרירים שלך משתנה.
המישהי הזאת היא השדה החשמלי הפרטי שלך. אתה לוקח אותה לשתות
קפה, היא צוחקת מהבדיחות שלך, אחר כך אתם שוכרים סרט ב-DVD,
עושים ספגטי ברוטב שמנת ופטריות, נוסעים לסופשבוע בגליל,
מזדיינים. השיחות שלכם אקדחי קפצונים, הזיונים שלכם פריחת
שקדיות, החיוכים שלכם מטופשים. טוב לכם, כולם רואים את זה. היא
משכפלת לך מפתח לדירה שלה. אתה משכפל חזרה ומוסיף מחזיק
מפתחות, אתה בחור יצירתי. החברה שלך ישנה אצלך, אתה ישן אצל
החברה שלך. לפעמים היא קופצת אליך בלי להודיע מראש, לפעמים גם
אתה עובר אצלה לאכול משהו. לפעמים האמא שלה בדירה והיא איננה -
הלכה לשיעור אירובי. דברים מהסוג הזה קורים - זה לא אסון גדול.
אתה רכון על הספה, הפנים שלך שיא השלווה, אתה שם את הרגליים על
שולחן הקפה.

"אז מה?", אתה שואל בנון-שולנטיות.
"הכל בסדר", היא נאנחת.
"משה? הילדים? הסבתא?"
"כולם בסדר גמור, תודה."
"ואת, מה חדש אצלך?"
"הכל יופי טופי. שום דבר סנסציוני..."

תשובות לקוניות אתה מקבל. והן מציבות אותך בבעיה. אתה צריך
למצוא נושא לשיחה, דחוף. אם לא תמצא משהו טוב, אבוד לך. אתה
תיכף עולה אל שולחן הניתוחים, קיימת אפשרות שיבצעו בך מעשי
סדום. אמא של החברה שלך מדליקה סיגריה. אתה שואל את עצמך - זה
אמבוש? זה מתואם העניין הזה? קונספירציה? מקרה? האמא של החברה
שלך קולטת את ההבעה המהורהרת שלך, מייד היא תיכנס לפעולה. אתה
מנסה להיזכר בטלפון האחרון שלכם. אתה בא? שאלה החברה שלך. ענית
שכן. טוב ממי, היא אמרה, אני מחכה.  לפחות נדמה לך שזה מה
ששמעת.

"ציפור לחשה לי שאתה מתכנן נסיעה להודו", אומרת אמא של החברה
שלך. הפנים שלה מחויכות.
"אנחנו מתכננים", אתה מדגיש ומייד מתחרט. יצא לך אסרטיבי, זו
תשובה רעה. זו תשובה שלא מתאימה לאמהות. אתה מבין את זה
מהצחקוק הלא כל כך רצוני שלה.
"אבל אתה כבר היית שם, לא?" היא שואלת בתמימות ואתה צוחק
בנימוס.
"כן", אתה מתוודה, "פעמיים".

שים לב כמה החיים לא צפויים. תראה לאן זרקה אותך העלילה. קרעת
את התחת כל השבוע, את המיצים של הנשמה שלך הוצאת. זה יום
חמישי, ואתה חולה על היום הזה, היום הזה הוא החופש שלך. יש לך
טקס שלם כשאתה מגיע לבית של החברה שלך ביום חמישי. הטקס נפתח
בהדלקת בויילר, אחר כך אתה מקסס משהו, מזמין לכם פיצה, מתקלח.
אתם מעשנים את הג'ויינט, לפעמים אתם גם מזדיינים, זה כבר תלוי
במיליון גורמים. אין כמו השעות האלו.

ואתה, לפני ארבע עשרה דקות עלית במדרגות, אפילו שרקת איזו
מוזיקה של שיר דבילי, התכוונת לצלול לתוך המתחם המוגן שלך,
להתפנק בקפיצת ראש אל הבועה. תראה מה זה, תראה איך דברים
מתגלגלים, אפילו בקטנות אתה לא בשליטה. אתה שותה קפה, הזיעה
שלך יבשה, ואתה מוצא את עצמך בחקירה. זה לא השב"כ או משרד ראש
הממשלה, עם זה עוד היית מתמודד, זאת האמא של חברה שלך והיא באה
לקבל תשובות. אתה אומר - לא בזין שלי כל הסיפור הזה ולא בזין
שלי לקחת את הדברים בפרופורציות! אבל מי שואל אותך בכלל ידידי?
אותך או את הזין שלך שטייל פעמיים בהודו.

"ומה עושים שם במקומות האלו?" היא מתעניינת.
"מטיילים", אתה עונה, "כמו בכל מקום. מצלמים, נחים, מרחפים,
מסתכלים על הכל מבחוץ".
"ולא מספיקה פעם אחת בשביל כל הפעלים האלה?" היא צינית, האמא
של חברה שלך.
"פעם אחת מספיקה", אתה עונה ומגלה ניצנים של חוסר סבלנות. לא
מתאימה לך לפאסון הסיטואציה. בכל זאת, יום חמישי ואתה הופך
להיות אגרסיבי. "גם אף פעם זה מספיק." אתה אומר, "אבל זה מקום
טוב ההודו הזאת, תאמיני לי, זה לא מה שנדמה לך. את מוזמנת לרחף
איתנו שבועיים שלושה אם ממש בא לך להבין. זה מאוד מקובל היום
שההורים מצטרפים אל הילדים שלהם.
אולי תנסי?"

הופה... בלי להתכוון יצאת מלך, הבאת אותה בענק. משבים של
מומנטום חיובי באוויר. שאלת את זה מלווה במבט רומנטי, זה אף
פעם לא מזיק. בינגו. ההבעה של אמא של חברה שלך מתרככת. העיניים
שלה בוהות בחלון הפתוח, היא מדמיינת את מה שגם אתה מדמיין. זה
בדיוק מה שנדמה לה, אגב, והיא לא טועה. אתה סתם שקרן בינוני.
הנה היא נוחתת בבומביי, הנה היא על הרכבת המכושפת הצבעונית
דרומה. הנה היא על החוף בגואה אחרי ג'ויינט, הרגליים שלה
משתכשכות במים הקרים של הים הערבי, הראש שלה מתנתק לרגע. אמא
של חברה שלך עפה והיא מאושרת, היא מאושרת ועפה. היא רואה את
חייה מבחוץ - לא שהיא מבינה מה זה אומר, אבל בינינו, מי באמת
מבין?  היא ואתה והחברה שלך עושים חיים משוגעים. אתה מרכיב
אותה על הטוסטוס ששכרתם לשוק הפשפשים באנג'ונה, היא מחבקת אותך
בהעזה פתאומית, היא סומכת עלייך. אתה החתן הפוטנציאלי שלה,
ולמרות שעומד לך עכשיו, אתה תיקח את הילדה שלה לירח. משפט אחד
נתת במקום, ועשית ממנה קוביות סוכר. סחתיין עלייך...

"באמת?" היא שואלת, "זה מקובל?"
"מה קרה לך?" אתה לוקח שליטה, "מקובל כמו הרב כדורי. קודם
תגיעי, אנחנו נסדר את השאר..."

אמא של חברה שלך צוחקת, חבל על הזמן איזה חיוך שהכדורי שלך
הוציא ממנה, אתה קומיקאי בחסד. לא פלא שאתה שוב נינוח. פעם
היית המיץ של הזבל בסיטואציות האלה. אבל גדלת, החיים לימדו
אותך כמה דברים. עכשיו כבר אף אחד לא יעצור את התשדורת שלכם.
החומה נשברה. בצבא קראו לחומה הזאת דיסטנס, האמת היא שגם
באזרחות.  מדינת משטרה, אתה מסנן לעצמך, כל הגנרלים זונות!

יום חמישי. אחר הצהריים. אתה בדירה של החברה שלך. גם אמא שלה
שם. היא איננה ואתם מייצרים לכם שפה משלכם, שפה פרטית. מצאת
פרטנר לזיין לו את השכל עם ההודו האובססיבית שלך. אתה מספר לה
על השקיעות של האמפי, על הפסים הזהובים של השמש חורכים את שדות
האורז. היא מקשיבה. אתה מלהג על נשים סקסיות בגלימות האדומות
של פונה והיא שואלת את השאלות הנכונות. בכל זאת, היא ביום
חופש, יש לה את כל הזמן שבעולם. אתה מספר לה על התעלות של
קראלה, על עצי הקוקוס, על הדייגים.  והיא, מה היא עושה? היא
רצה להביא אטלס, אתה קולט? היא איתך עכשיו. כבשת אותה בן אדם.
היא שואלת על סמים ואתה עונה. אתה לא מזייף לה תשובות
מגומגמות. וגם אין צורך. היא אפילו לא מתרגשת. היא חושבת
לעצמה, הילד הזה בסדר, הילד הזה יעיף את הילדה שלי למאדים
ויחזיר אותה בחתיכה אחת. אתה מספר לה על הזקן עם הסמרטוטים
האדומים, והיא שואלת אם תוכל לקחת אותה אליו. בטח שאתה תיקח,
אתה תהפוך את העולם בשביל למצוא לה אותו. היא הרי תבין אותו
כמו שאתה הבנת. הוא יקסים אותה באותם משפטים חסרי משמעות שהוא
הפעיל עלייך. היא תחזור הביתה ותספר למשה שלה על כל הקסמים, על
חצאי המילים, תתאר בדיוק את מה שאתה מתאר לה עכשיו. האמא של
החברה שלך היא בסדר גמור, את העובדה הזאת אתה אף פעם לא ידעת.
היא רואה את הזיק שלך בעיניים והוא לא מפריע לה, היא עפה איתו.
אתה כמעט מתפתה לנסוע רק איתה, אבל בשלב הזה אתה מרסן את
עצמך.

השיחה שלכם זורמת. השיחה שלכם מפלי הניאגרה. אתם כמעט לא שמים
לב שהחברה שלך מגיעה, מזיעה כולה. היה לה שיעור אירובי. היא
מנסה לעורר תשומת לב, אבל אתם לא ממש מתרשמים. היא מנשקת אותך
בלחי ואתה רגוע. אתה בשיחה עכשיו, אתה מסביר לה, ואמא שלה
מתכננת לקפוץ ולהגיד לכם שלום בחצי האי ההודי. חברה שלך מביטה
באטלס המעופש בתדהמה. אמבוש או לא אמבוש, האנרגיות חיוביות.
היא ממתינה שתסיימו את השיחה שלכם, מחזיקה לך את היד בגאווה.
אתה מסכם. אתה נותן להן את זמן האיכות שלהן - טוב נו, התבגרת,
אתה מזהה מצבים מרחוק. הן מרכלות עליך בלחישות בזמן שאתה מכין
קפה במטבח. עליך ועל ההבעה המדושנת שלך.

החיים, איזה לונה פארק החיים האלה. אתה פוגש מישהי ואתה מתאהב
בה. כל פעם שהיא עוברת לידך, המגנטיקה של השרירים שלך משתנה.
השיחות שלכם אקדחי קפצונים, הזיונים שלכם פריחת שקדיות,
החיוכים שלכם מטופשים. אתה עומד במטבח ומכין קפה. מהסלון אתה
שומע את הצחוק הפראי של אמא של החברה שלך. היא דווקא בסדר
הזקנה, אתה ממלמל. שים לב כמה החיים לא צפויים. שים לב שאתה
עומד במטבח, מנגב כוס חרסינה כחולה וחושב על ילד. שים לב שאתה
שווה נפש למחשבה הזו.  ילד. משלך. ביום חמישי. הכוס נשארת לך
ביד באחיזה יציבה. החיוך שלך באותו מקום שהשארת אותו לפני רגע.
היד שלך מערבבת את הקפה. אתה מנסה לדמיין לעצמך תינוק, אתה
אפילו בוחר לו שם. הוא בוכה עכשיו בסלון, אתה כמעט ושומע את
היבבות שלו. מייד אתה צץ מהמטבח ועושה לו אווירון. התינוק שלך
מבסוט. איזה חיוך יש לו, בול החיוך שלך. החברה שלך אומרת לאמא
שלה, תראי אותו את המלך שלי, הוא רק נוגע בילד והקטן נמס.
המחשבות שלך מפסיקות להפחיד אותך. אתה נכנס עם הכוסות לסלון,
חברה שלך מעיפה עלייך מבט מחרמן. אתה הכוכב היום, שלא יהיו
ספקות בעניין הזה. היא מביטה באמא שלה, מדליקה סיגריה וקורצת
לכיוונך.

"מה?" היא שואלת.
"שום דבר", אתה עונה.
"אז מה הפרצוף המוזר הזה?" היא מתעקשת.
"זה שום דבר חמודה", אתה קורץ חזרה.

מה תגיד לה? שיום חמישי היום? שאמא שלה יושבת אצלה בסלון ואתה
מבסוט מהתחת? שהיית רוצה ממנה ילד, שאתה תעשה לו אווירון, שבא
לך להפסיק לעשן? מה היא תבין מכל זה? הרי בהודו, בעוד חודשיים
שלושה, תציע לה להיות השמיים שלך.
"זה שום דבר חמודה", אתה אומר ונותן לה להמשיך בסיפור שלה.

עוד מעט אמא של חברה שלך תלך, היא תדפוק לך חיבוק מהסרטים בדרך
החוצה. חברה שלך תתקלח, גם אתה. כשתצא היא תקרא עיתון, תספר לך
בשיא ההתלהבות על שוד הכספות הגדול בדרום תל אביב. אתה תשחק את
המופתע, תזמין פיצה, תגלגל ג'ויינט. היא תדליק טלוויזיה. אחר
כך תזדיינו.