פעם בשנה.
פיטמנו את עצמנו בחיצים שלוחים, רק עיסינו את הלב בשביל
התרגול, זה כל מה שהיה צריך.
אני לא יודעת למה טרחתי בכלל לצלם את התמונות, ידעתי שאין מה
לתעד.
אנחנו לא לתיעוד, כי אין מספיק הכרזות שיסתירו את הלקוי. יש
משהו כל כך קטן במיקרוסקופ שדרכו מסתכלים על העולם, וזה נראה
כל כך מובן וטבעי פשוט להיספג לתוך הסדינים, ולשלוח הערה פה
ושם. כאילו לא שמים לב שיש גם מזרנים מלוכלכים שרוחשים,כמו
הקדרה שלי, מתחת לפני השטח.
מערבבת מצבים עם משוט שבור מהסירה המוצפת, מחברת תרחישים,
ורוחשת מסקנות מלחשות.
כל כך קל לומר שנשים את הקלפים על השולחן. אולי כי לכם מעולם
לא היה פני פוקר. יש אנשים שלא יודעים לעשות להטוטים עם
ציפורניים שחורות ופרועות ורעות רעות רעות.
ואני לא אהיה כאן, אתן לכלי השחמט המבריקים להסתדר לבד, הם
טובים בלמלמל מילים ולהעיף מבטים חשדניים לכיוונים צדדיים,
להחליף שטרות אוהבים בשונאים, וההקשר היחיד למונופול זה
הקוביות שכביכול זורקים מצד לצד, אבל אף אחד לא טורח להסתכל על
המספר, כי כולם מפחדים מדי.
ואתם אומרים לי, המעיזה , להסתכל, שוכחים שזה מה שאתם שונאים
בי, ואני עודי מודה בפני עצמי על כל השקרים, כשאני רואה אותם
מתרחשים לנגד עיניי והשמיכות מסתירות, ואני מכוונת את הטון, כי
רק ככה תוכלו לכשול אחורה כמו שרק אתם יודעים לעשות. ולהיות כל
כך מאושרים.
ואני עסוקה עכשיו, בלהכתיב גורלות, לתכנן ניתוקים, חתיכות.
וזה לא נראה כך כמו בריחה עכשיו, זה נראה כאילו נקלעתי למשחק
הלא נכון, משום מה הדם נוזל לי בין האצבעות ואיתו המילים , לא
ממש ברור איך אני אמורה לענות על המשפטים הבאים ,אז אני מתחבאת
וקופצת בין השעונים שמתקתקים , וכבר מאוחר, הוילון מתנפנף
וכתמי הגאווה על השמלה השחורה אינם יורדים,
ואני בוערת
בוערת
מרוב שריטות, כולי חרוכה וקולי הנסדק אט אט עודנו מדריך באפלה
ומזהיר "חושך"
ולא אור.