"כל החברים שלי קוראים לי ג'ובניק; הם יודעים שזה מעלה לי
ת'סעיף", סיננתי מבין שיניי בעצבים; "אני לא חושב שפגשתי
מישהו עם יותר חברים קרביים ממני, אני אומר לך". היא הנהנה
בהבנה ונשפה את העשן לכיוון השני, אבל הרוח רק החזירה אותו
אלי. אני שונא סיגריות, ואני לא סובל כשמעשנים לידי; אבל מה
לעשות, כשהיא במצב רוח חברותי, זה תמיד בא עם סיגריה.
חייבים להתפשר ולסבול לפעמים, גם אם זה עישון פאסיבי.
"גם ככה הם צוחקים עלי שאני חנון שאף פעם לא שותה או מבלה,
ושכל החיים שלו חי לפי תוכנית קבועה מראש בלי לדעת מה פירוש
המילה ספונטניות..."; סגרתי את היד לכדי אגרוף, חובט קלות
בספסל עליו ישבנו.  "נשמע לי שהחברים שלך לא ממש חברים שלך",
היא השיבה לי בקול לוחש ומלטף, מסתכלת לי ישר בעיניים; רציתי
להישען לכיוונה ולנשק אותה, אבל הריח של הסיגריות הרתיע אותי.
חוץ מזה, תמיד היה לה קול לוחש ומלטף; חושניות חתולית ליוותה
לרוב את פעולותיה, אם בהליכה, דיבור או מבט. ידיד שלי ארז אמר
לי שהוא כבר ראה אותה באזרחות כמה פעמים, בכל מני מסיבות, וישר
קלט שזו אחת שרק מחפשת זין. אני שונא את הביטוי הזה, אז החזרתי
לו שאולי היא רק מחפשת אהבה. הוא צחק וקרא לי תמים.
"בכל מקרה, אני חושב לעשות משהו כדי להוכיח להם אחת ולתמיד!";
כמעט קפצתי ממקומי בהצהרה לחלל האוויר, גופי נמתח כמו קפיץ.
היא התקרבה אלי ונגעה לי בעורף בקצות האצבעות. בן רגע כל המתח
שהצטבר בי התרוקן משל היה אוויר בבלון מנופח שחורר. "תמיד יהיו
אנשים שיגידו עליך דברים, חמוד. הקטע הוא להפסיק להקשיב להם
ולעשות מה שבראש שלך כי אתה נהנה מזה, וזהו". רציתי להגיד לה
שהיא צודקת, ונהדר שהיא לא מקדישה תשומת לב מיותרת להפריך את
השמועות שהיא שרמוטה שמחפשת זין, רק בגלל שהיא מדברת ומתנועעת
כמו חתולת מין... אבל לומר בקול רם דבר כזה נשמע די חסר טאקט;
חוץ מזה, האצבעות שלה פשוט גמרו לי על הדיבור, אז שתקתי.

- "טוב, נגמרה לי הסיגריה, אני זזה מכאן- יאללה ביי!".

דווקא אז ארז היה צריך לעבור ולראות אותה עוזבת אותי ואת
הספסל. הוא לא אמר כלום, אבל איך שהוא נידנד בראשו, הפרצוף שלו
צעק- "באמא'שלי, אתה כזה שפוט".

למחרת בצהרים הלכתי לבקר אותה במשרד. היא הייתה מתבדחת שהמשרד
הזה הוא בכלל שלה ולא של המב"ס, כי היא נמצאת בו הרבה יותר זמן
ממנו.
"מאיה, החלטתי- אני הולך לעשות קעקוע!", הצהרתי בפניה, מקווה
לעשות רושם כלשהו. כמובן שהיא הייתה באמצע הסיגריה.
"אתה?  קעקוע ?!", היא השתנקה, פולטת ענני עשן קטנים מסביב. או
שעשיתי עליה רושם, או שהיא ניסתה לעשן בטעות גם את הפילטר.
"כן, אני. קעקוע. מפליא אותך שילד טוב כמוני מסוגל לעשות משהו
כזה?", שאלתי אותה בעודי מנסה לשוות לקול שלי טון קשוח
וסמכותי. "ת'אמת, כן, אני מופתעת. לא הייתי חושבת על מישהו
כמוך עושה דבר כזה ספונטני, או לפחות כ"כ קבוע". היא כיבתה את
הסיגריה במאפרה שלידה, והביטה בי בעיניים הגדולות שלה; העולם
פשוט נבלע בתוך שתי העיניים הירוקות האלו.
"גם אני פעם רציתי לעשות קעקוע", היא ניתקה את מבטה ממני;
"ניסיתי לשכנע את ההורים שלי כי הם מ'זה התנגדו. כולם
התנגדו... שמרנים כאלה. שבוע לאחר מכן נסענו לבקר את סבא שלי,
וישר הוא לקח אותי הצידה לשיחה; סבא שלי לא מסוגל לנהל שיחות
נפש בעמידה או ישיבה... הוא חייב ללכת. יצאנו שנינו לטיול קצר,
ואני חיכיתי שהוא ישתעל ויתחיל להרצות לי במילים שלו את אותו
המסר שאמא שלי לא הצליחה לשכנע אותי בו. אבל הוא רק השתעל ואמר
שגם הוא בזמנו עשה קעקוע. אתה קולט? דווקא הוא היה עם הראש הכי
פתוח לנושא. קשה לחשוב על סבא שלך כעל מישהו צעיר ונלהב שהלך
ועשה קעקוע כי התחשק לו, במיוחד בתקופה שלו, שזה נחשב להרבה
יותר פרובוקטיבי".
"מאיה'לה" הוא אמר, "אל תשימי לב למה שכולם אומרים לך או
חושבים עליך. אנשים תמיד יהיו רעים וביקורתיים. ביום שהגעתי
למסקנה שאני לא צריך להתייחס לדעות שלהם, זה היה היום שהבנתי
שאני יכול לעשות הכל ולהיות באמת חופשי. אז הלכתי ועשיתי קעקוע
על המקום הכי מרווח ופרובוקטיבי שיכול למצוא- על הישבן שלי!".
הבטתי בו בעיניים משתאות- "איזה קעקוע עשית, סבא?", והוא ענה
לי-  "פנתר שחור!". מאותו הרגע הוא כבר ממש הלהיב אותי,
וכשחזרנו לבית שלו הכרזתי בפניו שביום ראשון שלאחר-מכן אני גם
הולכת לעשות קעקוע, ואפילו של פנתר. נכנסנו פנימה והוא הלך
לחדר שלו לנוח קצת, אבל הספיק למלמל לעצמו משהו.

- "אמרת משהו, סבא?"

- "לא כלום, פשוט נזכרתי משהו לגבי הקעקוע ההוא מאז...".

- "מה?"

- "שהיום הוא בכלל נראה כמו פודל...".

היא קרצה לי וחייכה, ואח"כ הפשילה את החולצה שלה מכתף שמאל
כלפי מטה. קעקוע קטן וחמוד להפליא של פודל שחור ישב לה על
העור. היא נראתה כ"כ סקסית באותו הרגע, שאם היה לי יותר אומץ
הייתי תופס אותה ומנשק אותה כמו בסרטים; אבל אם הייתי בסרט,
סביר להניח שהייתי החבר המצחיק של הגיבור, שרק מריץ קטעים
בשביל הכיף ובשביל שלגיבור יהיה מצב רוח טוב לתפוס את הבחורה
בסוף.

- "יש לך חבר?"

- "למה, כבר שמעת שמועות בבסיס?"

- "לא, מה פתאום. סתם שאלתי..."

"זה סיפור ארוך", היא השיבה בקול קר, ועווית קטנה חלפה על
פניה.

תשובה בהחלט לא מספקת; התכוונתי להמשיך ללחוץ עליה שתספר, אלא
שאז נכנס הרס"ר עם ערימה של טפסים וזרק אותם על השולחן שלה.
"צריך לסדר את אלה", הוא אמר בקול מצווה; "טפסי תלונות", הוא
הוסיף והסתכל עלי במבט בוחן, מקווה למצוא משהו לא מדוגם.
נמלטתי לפני שימצא משהו.

בערב הלכתי לחפש אותה במגורי הבנות; עליתי לקומה השניה ודפקתי
על הדלת, אבל אף אחד לא ענה. סחטתי את הידית והצצתי פנימה. לא,
גם לא פה. ירדתי במדרגות חזרה לרחבת המגורים, כשלפתע שמעתי
אותה מתווכחת בקול רועד עם מישהו. קולה בקע מאחורי הבניין ושם
מצאתי אותה הולכת בין שני עצים הלוך-חזור וצועקת לתוך הפלאפון
שהחזיקה בידה. הירח יצא מבין העננים שהסתירו אותו עד עתה, ושלח
קרני אור דקיקות לעבר פניה החיוורות, שהיו רטובות מדמעות.
"אתה לא קולט מה אתה עושה לי, נכון?  איך אתה יכול להיות כ"כ
חסר רגישות?!... לא, אבל... די, תפסיק! אני לא יכולה יותר
להמשיך ככה!", והיא סגרה את המכשיר. כשפניה מוסתרות בידיה, היא
החלה לבכות בשקט לעצמה.
התקרבתי אליה בצעדים זהירים, מרגיש צורך לעשות משהו, רק לא
בטוח מה. התקדמתי בשקט, מציין לעצמי כי במצב דומה, צלם של
ה"נשיונאל ג'יאוגרפיק" לא היה מצליח להתקרב לעבר איילה ביער
באותה מיומנות כמוני.
ענף יבש שנשבר תחת רגליי סתר את הטיעון.
היא הרימה ראשה בבהלה ונתנה בי מבט מפוחד. "מה קרה?" לחשתי
בניסיון להישמע כמו יוסי סיאס ברדיו. "הוא שמע שמועות... וצעק
עלי שאני שרמו... איך הוא הגיע לזה...?", היא פלטה בין
התייפחות להתייפחות. ניגשתי אליה בזרועות פשוטות לצדדים לחבק
אותה, והיא התכרבלה בזרועותי, ראשה מכונס תחת כתפי. הרגשתי כ"כ
רע בשבילה באותו הרגע, וכ"כ טוב בשבילי. "אתה יכול, אולי,
ללוות אותי לחדר?", היא ביקשה לאחר דקה או שתיים, וכמובן
שהסכמתי. הגענו לחדר שלה, היא הכינה קפה, וכך ישבנו שנינו על
המיטה שלה עם כוס מהבילה של נס ושתקנו.

"יש לי חבר ... או אולי ליתר דיוק היה לי", היא מילמלה, ספק
מסבירה לי, ספק לעצמה. "כנראה שהוא כרגע זרק אותי. תמיד הוא
היה חמום מוח שכזה, אבל שהוא יאמין לשטויות כאלה?  ועוד ממי -
מאיזה מטומטם מהשכבה שלו שנמצא פה בבסיס, מסתבר. אני לא מקדישה
תשומת לב לשמועות ולא מבזבזת זמן בניסיון להפריך אותן, אבל לפי
דעתו זה רק מראה עד כמה אני באמת אשמה".
היא הרימה את הראש בחדות כה רבה שחששתי שהוא ייתלש ממקומו
וייפול לרצפה. "אני נראית כמו שרמוטה?  אני מתלבשת בצורה זולה?
אני מקרינה זנותיות?  תגיד לי, בבקשה, בתור בן"; פחדתי להסביר
לה על כל קטע חתולת-המין שבה, כי היא פשוט נולדה לתוך זה
ומתנהגת בצורה כזו באופן טבעי, כמו איזו ג'סיקה ראביט שלא
הייתה רעה, אלא רק מצויירת ככה; לא רציתי שהיא תבין אותי לא
נכון, אז שתקתי וניענעתי את הראש לשלילה. "אתה לא סתם אומר את
זה, נכון?".
נדנוד ימין-שמאל מהיר.
"תודה", היא מחתה את הדמעות. "שתבין, התגייסתי הרבה אחרי גיל
18, ואני כבר בצבא כמעט שנה, ו... ואני עדיין בתולה!"; העיניים
שלי נפערו לרווחה לנוכח הגילוי האינטימי - היא, בתולה?  היא
נראתה כ"כ... ובכן... כמו אחת עם נסיון של שנים, שמסובבת גברים
על האצבע הקטנה שלה אם היא רוצה; מבט התדהמה שעל פניי גרם לה
להסמיק ולצחקק. "אני לא מאמינה שגיליתי לך... יא-אללה. שישאר
בינינו, אוקי?"; היא תפסה את ידיי בידיה, הישירה מבט ואמרה:
"אולי זה נשמע לך מוזר, אבל זו האמת. והחריאט הדפוק הזה מעז
לקרוא לי... טוב, הקשר בינינו נגמר. בנזונה אימפוטנט".
הדלת נפתחה וחברה שלה נכנסה, ראשה מוסתר לגמרי מאחורי ערימת
בגדים שהעמיסה על עצמה; "מה הם מוסיפים שם לכביסה, תהרגי אותי,
אבל אני בטוחה שכביסה נקייה כבדה יותר מכביסה מלוכלכת... אני
כאילו, הרוגה מעייפות, ואני הולכת לישון עכשיו - אל תנסי אפילו
לעצור אות...", ולפתע קלטה את שנינו יושבים יחדיו על המיטה.
"אוה, סליחה, אני מפריעה למשהו?", שאלה בעודה זורקת את הערימה
על כיסא סמוך. "לא, מה פתאום", מאיה הסמיקה עוד יותר, "אני
בדיוק בדרך לסלק אותו בשביל שתוכלי לישון", גיחכה וקרצה לי
בשובבות.
יצאתי מהחדר והיא תפסה אותי בכתף; הסתובבתי. "תודה. תודה שהיית
ברגע הנכון במקום הנכון, כשהייתי צריכה כתף לבכות עליה". הלב
שלי דפק כמו מטורף, אבל כלפי חוץ נשארתי שליו והפטרתי
בנון-שלנטיות: "שטויות, אני כבר אשלח לך את החשבון על הכתמים
המלוחים בכתף שלי. זו חולצה עדינה, ניקוי יבש, את יודעת...";
עכשיו היא כבר ממש צחקה, ונראה שחזרה לעצמה, לפחות באותו רגע;
היא התקרבה ולחשה לי באוזן: "תודה בכל זאת".
ואז התנשקנו.
"יש אנשים שרואים אותם באור שונה רק כשקורה משהו רציני", היא
התנתקה משפתי וזרקה מסקנה לאוויר, משאירה אותי תלוי באוויר
במסדרון; דלת החדר נטרקה בחוזקה ומתוכו יכולתי לשמוע את הקול
של החברה שלה אומר: "הוא די חמוד, יש משהו שאת לא מספרת לי?".
את התשובה לא שמעתי... בטח מאיה השתיקה אותה, והן הלכו להסתודד
בלחש ליד החלון בקצה החדר.
חזרתי בצעד קליל ומאושר לחדר, מפזז ומברך את כולם, גם אנשים
שלא ממש אכפת לי מהם. נרדמתי בהרגשה טובה; הרגשה שסוף-סוף קורה
לי משהו טוב בבסיס הזה.

למחרת בבוקר יצאתי הביתה, וחיכיתי בקוצר רוח לשעה המשוערת שגם
היא תהיה בבית. הפלאפון שלה היה בתיקון, וכשהתקשרתי אליה הביתה
נאמר לי שהיא עוד לא הגיעה; בפעם השניה היא כבר יצאה לקניות.
רק בערב תפסתי אותה, וניהלנו שיחה ארוכה. היא אמרה שהיא נפרדה
רשמית מן החבר שלה, ולמרות שבהתחלה רצתה לגלות מי היה "המלשין"
ששיקר עליה לחבר שלה ולתלוש לו את כל האיברים הפנימיים, עכשיו
היא רגועה ולא אכפת לה מי הוא. "אולי אני אפילו צריכה להודות
לו", היא אמרה בטון של שוקולד לאפיה, כזה חצי מריר חצי מתוק;
"בגללו ראיתי אחת ולתמיד את הפרצוף האמיתי של מישהו שחשבתי
שאהבתי. מדהים איך שנינו התקרבנו ביומיים האחרונים, לא?", היא
הוסיפה בהתפעלות שקטה. "אני תמיד אהיה שם לעזור לך", מיהרתי
להגיב, מנסה לתפוס את הרגע, להכות בברזל בעודו חם... אבל היא
שינתה נושא. "נו, אז מחר אתה עושה את הקעקוע?"; ואני פתאום
נזכרתי שפלטתי את כל העניין הזה של הקעקוע בזמנו רק כדי לעורר
עניין. לא התכוונתי באמת לעשות את זה. חוסר התגובה מצידי נתפרש
בעיניה כהססנות, מה שאמנם היה נכון, אך ניסיתי להסתיר זאת.

- "אתה לא מתחמק מזה, נכון?".

- "אני?  אהההה... לא, מה פתאום, מי מתחמק?", גימגמתי. "אני
פשוט לא החלטתי איזה קעקוע לעשות ואיפה לעשות אותו".

בן רגע היא נתנה לי כתובת של חנות לקעקועים ופירסינג; "יש להם
מבחר גדול של דוגמאות, בנוסף לבעל החנות שיודע לצייר חבל על
הזמן - אם יש לך רעיון מקורי לקעקוע, סמוך עליו שהוא יצליח
לשרבט אותו עליך בצורה הטובה ביותר". "חוץ מזה", היא המשיכה
בשקט, "לפי דעתי קעקוע זה סקסי לאללה"; אני נמסתי לחלוטין. אם
היא הייתה אומרת באותו הרגע שלעניות דעתה פירסינג בפיטמה
המחובר בשלשלאות ברזל חלודות לעגיל בלשון היה חושני, הייתי
שוקל בחיוב לעשות בדיוק את זה. לעזאזל, כולה קעקוע! זה די
מקובל בימינו...
"חכי ותראי, כשאני אחזור לבסיס - אני אראה לך אותו ראשון, וזה
יהיה משהו פנטסטי!", אמרתי בהתלהבות, משקיט את צעקות המחאה של
אמא שלי שקפצו בהתנגדות מתוך התת-מודע. "אני לא יכולה לחכות...
להתראות בבסיס, יאללה ביי!". ניתקה.

את המקום מצאתי בלי בעיות; הדמיון שלי השקיע שעות נוספות, וכבר
תיאר לי בפרטי פרטים את החנות הקטנה, החשוכה והמסריחה שבה גבר
מזוקן מכוסה בקעקועים מכף רגל ועד ראש משתמש באותה מחט כבר 12
שנה. במציאות, היא אמנם הייתה קטנה, אבל מוארת ובהחלט ידידותית
לסביבה. אולם הדבר הכי מצחיק בכל העניין הזה היה בעל החנות;
למרות שהוא לבש גופיה, מכנסיים קצרות וסנדלים, לא יכולתי למצוא
ולו קעקוע אחד עליו. ניגשתי אליו והצגתי את עצמי. הוא הכווין
אותי לעבר קיר שלם של דוגמאות לקעקועים וחזר ללקוחה שלו שבדיוק
התעוררה מהתעלפות לנוכח ההבנה שיש צורך במחט על מנת לצייר
קעקוע. התבוננתי בדוגמאות בשביל הנימוס, אבל אני כבר החלטתי מה
אני רוצה. הלקוחה קמה מהכיסא בחוסר שיווי משקל ודידתה החוצה.
הוא חייך וחזר אלי.
"אני מקווה שאתה מבין שקעקוע זה דבר שכרוך במחט, ואפילו קצת
כואב לפעמים"; הנדתי בראש והוא שאל באיזו דוגמא בחרתי. "אני לא
רוצה אף אחת מהדוגמאות פה, תודה רבה, יש לי תמונה שאותה אני
רוצה כקעקוע; השאלה היא האם אתה מסוגל לבצע את העבודה?"; הוא
גיחך בציניות, כאילו שאלתי את ליאונרדו דה-וינצ'י אם הוא יכול
לצייר מלונה על בריסטול בצבעי גואש. "שלוף את התמונה,
בחורצ'יק, ותן לי להמשיך משם!". הוצאתי אותה מקופלת מתוך הכיס,
ופתחתי אותה מולו; הוא שרק בהתפעלות. "אני מוכרח להודות שקעקוע
כזה עוד לא ראיתי על אף אחד, וזה בהחלט מרשים", הוא פלט; "אני
אהנה לעבוד עליך, בחורצ'יק". זה לא נשמע טוב, אני יודע, אבל
קפצתי לכיסא והורדתי את החולצה, מצביע על הכתף כמקום הנבחר.
הוא עבד עלי במשך כשעה (לא כולל הפסקות בין זעקת כאב אחת
לשניה), וכשסיים ציין בפני לא לגרד את האיזור, לא לחשוף אותו
לשמש ולמרוח משחת לחות שנתן לי 3 פעמים ביום. הבטתי במראה, לא
יכול להחניק חיוך מאוזן לאוזן; עשיתי את זה.

למחרת חזרתי לבסיס, וחיכיתי בקוצר רוח לערב, אז אוכל לראות
אותה ולהראות לה. כל שעה ארכה כמו נצח, אבל בסוף סיימתי את
העבודה והלכתי אליה לחדר. דפקתי על הדלת; "מישהו בחדר?". קשקוש
מפתחות נשמע מהצד השני, והיא פתחה לי את הדלת בכותונת לילה,
בייבי דול או איך שלא שקוראים לזה. "ידעתי שזה אתה לפי ההליכה
שלך במסדרון", היא אמרה בחיוך ומשכה אותי ביד להיכנס פנימה,
סוגרת את הדלת בטריקה מאחורי.
"תן לי לנחש", היא קפצה על המיטה; "החלטת שקעקוע זה לא בשבילך,
אבל עכשיו תנסה לסבן אותי בטיעונים בשביל לצאת גבר". "ראו ראו
את קטנת האמונה", אמרתי בציניות ובשתי תנועות מהירות פרמתי את
הכפתורים במדים וזרקתי עליה את החולצה, שנחתה על ראשה. בצווחה
היא תלשה אותה מן הפרצוף והביטה בתדהמה כשעיניה קלטו את
המצוייר על כתפי השמאלית, אותה הפגנתי לראווה.
"שיו, זה מדהים!", היא פערה את פיה, עיניה נוצצות.

שני נחשים כסופים מכורבלים, כל אחד אוחז בפיו בזנבו של השני
כדי ליצור עיגול מושלם, קשקשיהם נוצצים באור הניאון הקר

במשך דקה היא לא הוסיפה דבר, ורק תפסה בכתף שלי והתבוננה
בעניין. מגע ידה החמה העביר בי צמרמורת וגרם להרגשת הגירוד
שהרגשתי כל אותו היום בגלל הקעקוע להיעלם. "זה נורא מוכר לי",
היא לחשה בחולמניות, מצירה עיניים; "אף פעם לא ראיתי קעקוע
כזה, אני בטוחה, אבל הציור מאד מוכר". "יכול להיות...",
חייכתי, "בחרתי אותו מסרט מפורסם שמאד אהוב עלי". "אני מכירה
את הסרט... זה... זה ה"אורין"! הסמל מ"הסיפור שאינו נגמר"!
איך אהבתי את הסרט הזה בתור ילדה! למרות ששנים לא ראיתי אותו,
הוא נשאר אחד האהובים עלי ביותר!". היא קפצה מהמיטה בהתלהבות,
אך נתקלה בנעל שהייתה מונחת שם והתנגשה בי; שנינו נפלנו על
מיטה סמוכה, וכך נשארנו שנינו אחת על השני, דבוקים זה לזה. על
המיטה. מעולם לא קלטתי עד כמה משי יכול להיות דק...
"I`ve fallen and I can`t get up", היא מילמלה בטון משועשע,
ושנינו פרצנו בצחוק. היא התמתחה בחתוליות וקמה ממני, מושיטה לי
יד כדי שאקום. תפסתי אותה בחוזקה ומשכתי אותה אלי. פנינו הגיעו
לכדי סנטימטר אחד מהשניה.
לא עברו יותר ממס' שניות לפני שמשהו היה חייב להיהרס - נשעמה
דפיקה בדלת. קמנו בבהלה, מסדרים את הבגדים. הדלת נפתחה וראש
ג'ינג'י הציץ פנימה: "מאיה, יש לך במקרה סוכר בחדר?", והיא
הפנתה מבט מסוקרן ושואל כלפי, בוחנת אותי מכף רגל ועד ראש;
"אני לא מפריעה למשהו... נכון?"; מאיה נאנחה והנהנה לשלילה:
"לא, רונית, אין לי סוכר - את המעט שהיה לי הבאתי לחדר שלך
שלשום בערב, זוכרת?"; "אה, נכון, נכון... טוב, סליחה על
ההפתעה, אה, כלומר, הפרעה". הראש נעלם. "אעלק מצטערת", חיקתה
מאיה את טון הדיבור, בועטת בדלת להיסגר. "אני מציעה
שתעזוב...", היא אמרה בטון מתנצל.
לעזאזל! דווקא עכשיו? אי אפשר להמשיך מאיפה שהפסקנו?!
כמו קראה את מחשבותי, היא אמרה: "הייתי שמחה שתישאר, אבל זאת
רונית האדמונית, הידועה בכינוייה 'רונית הרכלנית'; עכשיו שהיא
מסוקרנת, היא לא תפסיק להציק לנו ולמצוא תירוצים להיכנס אלי
לחדר בשביל להציץ. אני יודעת - אני יכולה לנעול את הדלת, אבל
זה עדיין יראה חשוד, כי החדר שלי תמיד פתוח...". היא פתחה את
הדלת, מסרה לי את החולצה ואמרה בביישנות מדומה ועיניים
מעפעפות: "אתה לא חייב ללכת, אבל עדיין, השעה כבר 1:00 בלילה,
וכשמדובר בכבודה של אישה...". נאנחתי מעומק ליבי אבל עשיתי
כבקשתה ונפרדתי ממנה לשלום. חיבוק, נשיקה על הלחי, וחזרה לחדר.
אף פעם אין לנו מספיק זמן איכות בבסיס הזה...

כשחזרתי לחדר, מצאתי את ארז עומד ליד הדלת.

- "אהלן, ארז! מחפש משהו?"

- "כן, יש לך מטאטא? אני צריך לעשות ניקיון יסודי אצלי;
הג'וקים בעצמם מרססים אחד את השני ב-K-300 עקב התפוצצות
אוכלוסין".

-  "כן, אין בעיה", שלפתי את המפתח לחדר והכנסתי אותו פנימה.

את החולצה זרקתי על המיטה והתרווחתי על כיסא. "הנה אחי, זה
שם", הצבעתי על מטאטא בפינת החדר. הוא לקח אותו ולפתע שם לב:
"בו'נא, אחי, מה יש'ך שם ?!"; הוא התקרב וזרק מבט מקרוב; שריקת
התפעלות נפלטה מפיו והוא העווה את פניו בהערכה. "חתיכת קעקוע
תפסת לעצמך, סחטיין. הפתעת אותי, בחיי; לא חשבתי שאתה הטיפוס".
"אתה לא היחיד", עניתי, מחשבותיי נודדות לאותה כותונת לילה
דקה.

- "מז'תומרת?"

- "לא, סתם, גם מאיה אמרה לי משהו כזה...".

ארז הרים גבה ופתח את פיו, אך לא אמר דבר, ויצא מן החדר. "ארז,
סגור ת'דלת, נולדת באוטובוס ?!", צעקתי אחריו, והוא חזר ועמד
לסגור אותה, אלא שכנראה החליט בכל זאת לומר את שרצה רגע קודם
לכן: "עזוב אותה, היא לא בשבילך - אתה מבין?  רק צרות וכאב לב
תביא לך זאתי, אני מכיר ת'טיפוס". באיזו זכות הוא מתערב? מאיפה
הוא בכלל מכיר אותה שככה הוא מלכלך עליה...?  אולי הוא בעצם
רוצה לנסות להתחיל איתה בעצמו...
"ארז, סתום ת'פה שלך ועוף מכאן!", אמרתי בקול חנוק מכעס. "אתה
לא מכיר אותה ואתה בטח שלא צריך ללכת ולהפיץ עליה שמועות. אני
יודע מה אני עושה עם החיים שלי, ואני לא צריך אותך ואת ההערות
המשמיצות שלך". כנראה שהוא נעלב ממה שאמרתי, כי הוא ענה: "אתה
כזה תמים וכזה שפוט... הלואי שיבוא מישהו ויוכיח לך את זה
בפרצוף - שתקלוט!". "אם אתה כזה חכם וכל-יודע, תוכיח לי מהו
האופי האמיתי שלה", השבתי באותו מטבע; חוצפן שכזה. "אולי זה
בדיוק מה שאעשה", הוא איים והלך בהפגנתיות. בעטתי בדלת בחוזקה
והיא נסגרה בבום שהרעיד את הקומה כולה. האינסטינקט הראשוני שלי
היה לרוץ אליה ולספר לה על כל מה שקרה, אבל ניסיתי להרגיע את
עצמי ולחשוב בהגיון. אין טעם לספר לה את כל זה. זה רק ילחיץ
אותה עוד יותר. הדבר האחרון שאני רוצה הוא להדאיג אותה; היא
כבר עברה מספיק. הכנסתי למערכת-סטריאו דיסק של מוזיקת עולם
שקטה  והכרחתי את עצמי להירגע וללכת לישון.

במהלך הימים הבאים לא יצא לי לראות לא את מאיה ולא את ארז;
ביקורת שהייתה אמורה להגיע לבסיס העמידה את כולם בכוננות
מתמדת, והעשירה אותנו בעבודה כפולה ומכופלת לטובת שיפור מראהו
של הבסיס. מכיוון שהייתי אמור לצאת חמשוש, הלכתי ביום רביעי
בלילה למגורי הבנות לראות אותה. כשעליתי לקומה השניה, הוכיתי
בתדהמה - דלת חדרה נפתחה ומתוכה יצא ארז, מסדר את מכנסיו
המרושלות. מה המניאק התחמן הזה כבר אמר לה?!
ירדתי חזרה במדרגות לפני שהוא ישים לב, וחיכיתי לו בפינת
הבניין. לאחר דקה הוא יצא משם עם חיוך מרוצה מרוח על פניו.
זינקתי עליו כמו נמר בנגאלי. "מה עשית שם? ואל תחשוב לשקר
אפילו, כי ראיתי איפה היית! מה אמרת לה עליי ואיך רצית לסכסך
בינינו?". הוא הופתע מן ההתנפלות, אולם התעשת ועשה פרצוף
רציני: "הרבה לא דיברנו, בטח לא עליך, אבל את מה שרצית-
הוכחתי". "למה אתה מתכוון?", דחפתי אותו קדימה; "את זה תצטרך
לברר בעצמך", הוא ענה באדישות ועמד ללכת. "שלא תעז להתקרב אליה
יותר, שומע?". "או שמה....?", הוא הסתובב. הרגשתי שאין מילים
שיכולות להסביר את מה שרציתי לומר.
בתנועה סיבובית, חדה ומהירה הוא קרס לרצפה, מחזיק בלסתו
החבולה. "חשבתי שאתה ידיד שלי, אבל טעיתי; דווקא מתאים לך לשכב
שם, כמו הנחש שאתה באמת". וכך השארתי אותו שם בחוץ, מדמם על
הדשא. ארז תמיד חייב להגיד את המילה האחרונה, וגם הפעם שמעתי
אותו צועק לעברי בעודי נכנס חזרה למגורי הבנות: "לא השארת לי
ברירה!".
דילגתי במעלה המדרגות והתפרצתי לחדר שלה מבלי לדפוק. היא שכבה
על המיטה בפרצוף חולמני, אך קפצה למצב ישיבה כשראתה אותי.

- "הפחדת אותי! לא דופקים בדלת לפני שנכנסים?!"

- "מה הוא רצה ממך, מאיה? מה הוא אמר ??"

- "אני לא מבינה אותך. מה עם איזה "שלום" וחיוך שרמנטי... "מה
שלומך ואיך את מרגישה"?"

- "אל תסטי מהנושא, איזה שקרים הוא סיפר לך?"

היא ראתה שאני רציני מאד, ושאלה בהיתממות:

- "מי סיפר לי מה? על מי אתה מדבר?".

- "על ארז! אל תשחקי לי אותה!", צעקתי.

- "הוא לא בא אלי בשביל לדבר", היא גיחכה, "לא שזה
עניינך...".
האמת הייתה כ"כ פשוטה, מול העיניים וכואבת, אולם סירבתי לקבלה.


- "ארז מנסה לפגוע בי דרכך; להוכיח לי את האופי האמיתי שלך.
אל תגידי לי שהוא ניסה למצוא איזו תעודת 'כלבה בע"מ' שיש לך
ולהביא אותה אלי כהוכחה...".

בחיים שלי לא ראיתי יד מהירה כ"כ; סטירה מצלצלת נחתה על לחיי
השמאלית, משאירה סימן אדום וכואב. "איך אתה מעז?! דווקא אתה -
מכל האנשים- מעז להגיד דבר כזה?!  אם בן שוכב עם המון בנות אז
הוא נחשב גבר, כלי, שפיץ, תותח. אבל בת הולכת ושוכבת עם מישהו
אחד, ופתאום כולם קוראים לה שרמוטה!". לוידוי כזהלא ציפיתי.

- "אתה עשית מה איתו?!", צרחתי.

- "תנמיך את הקול שלך, מה אתה צועק?", היא היסתה אותי.

- "איך יכולת לעשות לי את זה? אחרי כל מה שהיה בינינו?".

היא הופתעה למשמע ההצהרה, שכן הרימה גבות ואמרה: "בינינו? מה
כבר היה בינינו? אתה באמת חמוד והכל, אבל אני מצטערת אם השליתי
אותך בכיוון מסויים". היא קמה מהמיטה. "הייתי במצב נפשי קצת
מעורער, והייתי צריכה מישהו לתמוך בי. אתה היית שם...", ושוב
החתוליות הזו זורמת ממנה, במבט, בתנועה, בקול, והיא אפילו לא
שמה לב!

- "ואיך הגעת לארז בכלל?!".

- "ארז?  את ארז אני מכירה דרך חבר שלי לשעבר כי הם שכנים.
הוא התחיל איתי בבסיס עוד לפני שהוא ידע שאני חברה שלו... זו
הייתה כזו פאדיחה בשבילו".

אז הוא כבר ניסה להתחיל איתה בעבר. ועוד משחק אותה ידיד שלי.
מניאק מלוכלך.
רציתי לדעת יותר. רציתי לדעת הכל. אבל הבחילה כבר אחזה בי,
והרגשתי שאני רק רוצה לברוח ממנה, מהסיטואציה הזו ומהמקום הזה.
בלא להוסיף מילה הסתובבתי ויצאתי במהירות החוצה.

כמובן שבבסיס שמועות נפוצות מהר, ואכן מקץ 24 שעות כולם כבר
התלחששו ביניהם על ההיתקלות ביני לבין ארז; זה היה מובן מאליו
שיקרה. אולם כאשר הגיע אלי אחד ממשקי הרס"ר והכריז כי יש לי
תלונה ועלי להתייצב בפני המב"ס על מדי א' בשעה 16:00 אותו יום
למשפט, הופתעתי. אפילו על ארז לא האמנתי כי ישפיל את עצמו
למעשה נבזי כזה. עניינים כמו שלנו סוגרים זה עם זה, ולא סוגרים
חשבון תוך שימוש בגורמי חוץ כמו סגל הפיקוד.
בשעה ארבע אפס-אפס התייצבתי מול משרד המב"ס, וחיכיתי לטקס
הידוע; מאיה ישבה בחדר הקבלה והקלידה מסמך למחשב. לאחר מס'
דקות הכניס אותי הרס"ר לתוך המשרד. כשחלפתי ליד מאיה היא ניסתה
לתפוס את מבטי, אך אני סירבתי להביט לכיוונה; תהיתי אם היא
ישבה ביחד עם ארז ושיכנעה אותו להתלונן עלי. המב"ס ישב מאחורי
השולחן, מגוחך למדי עם הכומתה שלו על הראש, והביט בטופס התלונה
בסבר פנים חמורות. לא ידעתי אפילו מה אני מתכוון לומר להגנתי.
תקיפת חייל אחר הינה עבירה חמורה, ולא יכולתי לחשוב על טיעון
אחד שיוכל להקל על העונש העתיד לבוא. משבר נפשי?  ידיד בוגדני?
שום דבר לא נשמע טוב במצב כזה.
המב"ס הרים את ראשו, ואמר: "אתה מבין את פשר האשמה החמורה
שאתה מואשם בה, נכון?"; הנהנתי. "אתה מואשם בגרימת נזק לרכוש
צה"ל".
סליחה?! מה הוא אמר?!?!  השתדלתי לשמור בפנים את הצחוק שעמד
להתפרץ החוצה בחוסר-טאקט משווע... נתינת אגרוף למישהו נכנסת
מבחינת צה"ל לקטגוריית "גרימת נזק לרכוש צה"ל" ?  איזו בדיחה
חולנית המראה את פרצופה של המערכת.
"אתה יכול בבקשה להוריד את החולצה?", הוא ביקש.
את החולצה?! מה עכשיו? הוא מעוניין לחפש כתמי דם של ארז על
המדים לבדיקת ראיות במצ"ח? טוב, שיהיה; אני במצב רוח משועשע גם
ככה. הורדתי את החולצה, והוא קם וזרק מבט לשמאלי.
"קעקוע צבעוני בצורת שני נחשים מכורבלים", הוא מילמל והתיישב
חזרה בכיסאו, רושם את התיאור בטופס; "משום מה, הנוהל מחייב
תיאור קצר של הקעקוע במשפטים כאלו", הוא הוסיף לעברי. כמו
קומדיה של טעויות שבה הצופה נדחף לכיוון מחשבה מסויים רק כדי
לגלות שהוא טועה לחלוטין, כך הרגשתי גם אני. מה הקשר של הקעקוע
לארז? "יש לך משהו לומר להגנתך לפני גזר הדין?", הוא שאל.
"רגע אחד... אני מואשם... אני מואשם בעשיית קעקוע?!", שאלתי
בתימהון.
"כן, כמובן. זוהי פגיעה ברכוש צה"ל לעשות קעקוע בזמן שירותך
הצבאי! חמור ביותר!", הוא אמר בטון תקיף, שלא יהיו ספקות
בדבר; "אז האם יש לך משהו לומר להגנתך לפני פסק-הדין?".
הייתי חייב להגיד משהו. איזה מן קרקס זה? האם העולם התחרפן?
ואז נשמעה דפיקה בדלת, והמב"ס עשה פרצוף כעוס שמעיזים להפריע
לו במהלך המשפט, אולם כשמאיה נכנסה ובידה מס' מסמכים, הוא הנהן
לה והצביע היכן לשים אותם; היא התכופפה להכניסם לארון מגירות
אפרורי בפינת החדר, וכשהביטה בי עיניה נצצו ברחמנות, כמו ראתה
בי חיה פצועה שמנסה להיחלץ ממלכודת. כ"כ שנאתי אותה באותו
הרגע; אז צץ במוחי משהו לומר. זה היה מטומטם להחריד, ובכל זאת,
בקרקס הבירוקרטי שבו הייתי האטרקציה המרכזית כרגע, פלטתי
אותו... -
"אם אני נשפט על עניין כה מטופש, אדוני המב"ס, אז גם היא צריכה
להישפט!", הצבעתי על מאיה. היא התרוממה באחת והביטה בי
באי-הבנה; המב"ס נתן מבט שואל גם כן; הייתי חייב לצבור תאוצה,
להכות בהם כל עוד הם מבולבלים. "כן! גם היא צריכה להישפט על
אותו סעיף כמו שלי. גם היא גרמה נזק לרכוש צה"ל! עד לפני כמה
ימים היא הייתה בתולה, ועכשיו היא כבר לא! היא צריכה להישפט על
ניקוב רכוש צה"ל!". ידעתי שהגזמתי באותו הרגע, אולם המילים
קפצו החוצה ואת הנעשה אין להשיב. "איך יכולת להגיד דבר כזה?!",
מאיה פרצה בבכי וברחה החוצה. המב"ס קפץ מכסאו וצעק: "אני
גוזר עליך 30 יום ריתוק על החוצפה הזו, ועוף לי מהעיניים לפני
שאכניס אותך לכלא!". הצדעתי (למרות שלא יצאתי זכאי) ויצאתי
החוצה, משאיר את המב"ס להתעצבן עוד יותר בפנים.

                                                -אפילוג-

את מאיה לא ראיתי מאז. מסתבר שהיא ביקשה לעבור בסיס לאחר
שהשמועות על תקרית המשפט הגיעו לאוזניים של כולם; לעתים רחוקות
נדמה לי שאני רואה אותה במועדון זה או אחר בת"א, אבל אף-פעם
אין לי אומץ להתקרב ולבדוק אם זו באמת היא.
אני וארז התעלמנו אחד מהשני מאז המקרה, וחודש לאחר מכן הוא גם
השתחרר. קיבלתי ממנו מכתב שבוע אח"כ; ארז  בוטה בגישות שלו,
אבל לפחות הוא לא מניאק. מסתבר שלא הוא הלשין למב"ס על הקעקוע
שלי, ואף-אחד מהפיקוד הבכיר בבסיס לא ידע על זה שהלכנו מכות;
וחוץ מזה, הוא ניסה לטעון שהוא שכב איתה כדי להראות לי איזו
שרמוטה היא, רק שהוא לא ידע שהיא בתולה, ושהוא פשוט היה במקום
הנכון בזמן הנכון אחרי שהיא נפרדה מהחבר שלה...
אבל אני לא מאמין בקיום המשפט הזה יותר; כי אחרת מה ההבדל בין
המקום והזמן שלו, למקום והזמן שלי?