אני באמת לא רוצה לצחוק על הילדות שלא הייתה לי, כי גם לי זה
נראה עצוב מידי, אני לא רוצה לצחוק על החיים שנעלמו כשהתחלתי
להשתמש בסמים, כשהכרתי כבר כול זונה בתל ברוך. פשוט לא רוצה.כי
אז אני מתחיל לבכות. מהיום ועד מחר אתם יכולים לשבת כמו גלמים
מול המסך ולשמוע אותי מגולל לפניכם את סיפור חיי העלוב, אז רק
בשבילכם הכנותי מראש תקציר, נחמד לא?

אז ככה אני בכול זאת בחור צעיר, 25  בערך נראה כי כבר שכחתי
לספור מאז גיל 18, תאריך הגיוס.. נו אתם יודעים. אבא שלי היה
טיפוס אלים ועד היום אני מתקשה להבין איך אמא היקרה שלי המשיכה
לגור איתו באותה הדירה עד יום מותה. בגיל 7 בערך התחלתי לסנן
לעצמי את המשפט הבא- אבא לא יפגע בי יותר. בגיל 7 הייתי עדיין
ילד תמים שאבא שלו מכה אותו כמעט למוות, אשר מופיע בית חולים
כמעט כול חודש בתירוץ אחר, כבר חשבו שיש לי מחלה סופנית. אבא
שלי, טיפוס מגודל, עם תואר אקדמאי, איש עסקים אם תרצו, מכובד
בין חבריו וכול יושבי האזור. אלא מה? אותו איש מסור לעבודתו
מגדל בביתו צאצא, זכר לאהבה שלו ושל אישתו, אותי. אני זוכר יום
אחד כשהייתי בגיל 9 אם אני לא טועה והייתי עם חבר שלי בסלון.
במקרה דיברנו בקול רם כמו שילדים נוהגים והשתוללנו קצת ואבא
שלי שבאותו הזמן חזר הביתה והיה עייף מעבודתו (תאמינו לי שהוא
הסתיר את העבודה שלו), ראה בנו, בי ובחברי כמטרד מאוד רציני
והתחיל לצעוק עליי ולבעוט ברגלי כאילו אני חפץ דומם. אני בתור
ילד קטן התחלתי לבכות וגם החבר שלי, דאז, עד שברח, התחיל לבכות
יחד איתי וזה הרגיז את אבא שלי עוד יותר, אז הוא גם הרביץ לחבר
שלי. החבר שלי שהיה כול כך נאמן לי ולאמא שלי לא הוציא מילה
להורים שלו ורק אמר "נפלתי במדרגות". עד היום אני זוכר לו את
זה, כי אם הוא היה פותח את הפה ואבא שלי היה עכשיו בבית כלא,
לא הייתי יכול לבצע בו את זממי לאחר שנים מספר. ועוד פעם אחת
בגיל 12 לערך, רבתי עם אמא שלי, ואבא שלי מתוך עצבים דחף לי
נייר טישו לגרון עד שהקאתי דם. תאמינו לי הדבר הראשון שעשיתי
זה היה לברוח, כמה שיותר מהר!. מצאתי נחמה בבית של דודה שלי עם
בן דודי הגדול ששומר עליי מכול רע, עד היום אנחנו ביחסים
מצויינים. נכנסתי לדירה, כולי דמעות והעיניים שלי פעורות בפחד,
פשוט יוצאות החוצה עם שטף דמעות. לא יכולתי לדבר, לא היה לי
אוויר לנשימה. בן דוד שלי לקח אותי לחדר שלו (בן 27 רווק, גר
בבית של אמא'לה) וטיפל בי. למחרת כבר הלכנו לאגודה לשלום הילד,
ואני בפחד מהפסיכולוגית והעובדת הסוציאלית נכנסתי לחרדה עמוקה
ולאחר שהודיעו לי כי הולכים לשלוח לי קצין מבחן (נוער) הביתה
לדבר עם ההורים ירדתי מכול הסיפור.
אף פעם לא הרגשתי בטוח להיות בבית עם אבא לבד בזמן שאמא בחוץ.
כול גיל הנעורים שלי עבר בפחד מלחיץ, כול דלת שנטרקה כול צעקה,
הכול הקפיץ אותי. ההורים שלי היו רבים תמיד, לא עזר כול
הניסיונות עד שגם אבא שלי התחיל לבגוד. אמא שלי הייתה
בהתמוטטות ונורא פחדתי על המלאך שגר איתי בבית, מחובתי הייתה
לתמוך ולעזור. היא הייתה לוקחת תרופות הרגעה, בוכה בלי הפסקה.
"אתה החבר הכי טוב שלי" הייתה חוזרת ואומרת עם כול לטיפה אוהבת
שהייתי מעניק לה. רק אלוהים יודע למה המשיכה לסבול אותו למרות
שהצהרתי לפניה שכדאי להם להתגרש ואם היא נשארת איתו בגללי זה
לא שווה את זה. ביום שההורים שלי הודיעו לי שהם לא נפרדים,
הייתי מאוכזב והם ראו את זה.
"רועי בוא לדקה"
"כן אמא?"
"אנחנו צריכים לדבר איתך"
חייכתי בחוסר רצון
"מה יש?" שאלתי
"החלטנו לא להיפרד,אבא לא עוזב את הבית".
המבט שלי היה ריק,כול כך רציתי שהוא יעזוב!.
שלא תבינו לא נכון, היו לו גם רגעים טובים שהוא היה אבא הכי
מגניב בעולם, הכי אכפתי ואוהב שיש. אבל כנראה האהבה שקיבלתי
בבית לא הספיקה לי, וגם מבחורות התחלתי לחפש את זה עד שהתמלאתי
כולי. הייתי בטוח שאחרי שתהיה לי חברה רצינית הכול יהיה טוב,
וראיתי שזה לא ככה אחרי הפרידה הזוועתית שהייתה לנו, וכן, גם
אנחנו בקשר טוב עד היום. לא משנה באיזה גיל הייתי, אבא שלי
תמיד הפחיד אותי. כשקיבלתי את הרשיון הייתי בטוח שאוכל לברוח,
אבל גם זה לקחו לי, את דרך המילוט. חברים אמיתיים בקושי היו
לי, לפחות כאלה מציאותיים, יותר חבר'ה ברשת וזו הייתה הקלה
עצומה לדבר איתם באיי סי קיו וכדומה. גיל ההתבגרות הכי מסריח
שיכולתי לתאר לעצמי, אבל נתתי מעצמי המון לאחרים ויש כאלה
שהחזירו לי אהבה.
אחרי הצבא ושירות הקבע לשנה החלטתי לצאת מיד חובה נגד אבא שלי,
רק שבאותו הזמן אמא שלי נפטרה והרגשתי כול כך אבוד. להלוויה
שלה באו 50 איש בערך אפילו יותר, כולם מנחמים ואבא שלי עם
פרצוף פוקר לא מתבייש לא להזיל דמעה על אימי המנוחה. חתיכת בן
זונה! מניאק! כלב! יימח שימך!, צעקתי בפנים. עדיין לא הרגשתי
את היכולת לעמוד מול הסיוט הנורא שלי.
לאחר שנה בערך, פלוס מינוס, כבר עמדתי מולו בביתו, שהיה גם
ביתי לכמה שנים טובות.
"אבא?" פניתי אליו בטון רגוע
"כן רועי?"
"אנחנו צריכים לדבר על מה שקורה, וקרה בבית הזה"
"מה קורה? ומה קרה בבית הזה?"
(שימו לב לטון הדיבור המגעיל והמזלזל שלו)
"אני זוכר כול מכה, כול צעקה שגרמת לי לבכות בגללה וגם אמא"
הוא הביט בי מופתע
"אתה זוכר רק רע רועי"
"אני...עברתי טראומה בגללך"
"בגללי?, היית ילד חרא, עם אופי חרא, שום טיפת כבוד לא הבאת"
באותו הרגע הכעס שלי ביעבע בתוכי.
"תלך לכול הרוחות!!" צעקתי אליו בכול כוחי.
"רועי, תנמיך את הקול שלך"
"להנמיך?! במקום שאתה הולך אליו יש רק שקט! הלוואי תלך
לגיהנום!!"
הוצאתי את האקדח שלי.
"רועי מה אתה עושה עם זה?!" עכשיו הוא כבר פחד,אהבתי את זה.
"נותן לך חופש מהבן "החרא" שלך!"
יריתי בו.
ראיתי אותו מתבוסס בדם של עצמו, ומת.
שקט אפף אותי, רוגע שלא הרגשתי שנים. עכשיו אין מה שיפחיד
אותי. מיצידי שיכניסו אותי לכלא למאסר עולם, אף אחד לא יפגע בי
עכשיו, אף אחד!!. אחרי זה, יצאתי מהבית, נכנסתי למכונית ולא
הבטתי לאחור. בשביל מה לסבול?. הוצאתי קצת גראס, גילגתי להנאתי
ועישנתי. מעולם לא חשתי בנוחות ובשקט נפשי כמו עכשיו...  אכן
חיים עלובים היו לי, היו-ואינם.