יש לי חברה שטוענת שאני נראת כמו דובי אכפת לי, ומישהו ששמע
את ההקראה פה וטען אותו דבר. לי עוד יש ספקות...
הקטע נכתב ביום האחרון שלי בנווה-שלום, בתרגיל כתיבה ברצף.


האמת היא, שלא ממש יש לי מה לכתוב, אני חושבת על נמלים,
במקום הזה פה יש כל-כך הרבה, הן בונות קנים גדולים
בגובה הברושים ואוספות להן חלקי עצמות של חיות שקפצו מהשמיים.
חשבתי על זה פעם, אם מהשמיים אפשר בכלל לקפוץ,
בלי מסקנות מיותרות, הוחלט שכן. ולא במצנח או מאיזו חללית
או דאון, לקפוץ, ככה, כמו שאני, מהשמיים
אגיע לשם בריחוף, בחיים, אם אחר-כך אני אחיה או לא?
זה לא הכי משנה בעולם, כי אני אקפוץ, מהשמיים!
וזה יהיה רגע עילאי, הכי מדהים שהיה יכול להיות
לבן אדם כי אחרי הכל אף אחד עוד לא קפץ ככה סתם מהשמיים.
יש ציפורים בשמיים, הן לא נושמות והכנפיים שלהן תקועות במקום,
את כל חיי השמיים הכחידו הציפורים הללו
ואני, כשאני שוכבת על הדשא, אני חושבת איך יכולנו
אנחנו, בתור אנשים מאוד אינטליגנטים לרצוח כל מה שטוב
ויפה בעולם.
אבל יש מקומות, שזה מקסים, מקסים כמה דובים
חומים ורודים עם לב בבטן יכולים להיות יפים.
והבטן שלהם זוהרת, כשהם יושבים על ערמת בננות גדולה,
הר בננות ומקלפים בננה, בננה ואוכלים את הקליפה.
אין לי מה לכתוב...


11.7.02