זה היה היום השישים וחמישה לספירת התאומים. נשארו עוד חמישה
ימים, החנויות כבר התמלאו בסיכות ותליונים בצבעי כחול-אדום,
והרחובות הוצפו בנערות בחולצות חושפות קורקבנים עם הדפסים של
הדגל מתוח בגאווה על החזה. השנה אסון התאומים נפל על הקיץ.

המלונות התמלאו באנשי תקשורת מרשתות זרות בכל העולם, הפרומואים
כבר בישרו על שבוע שידורים מיוחד, היישר מ"עמדת התצפית הקרובה
ביותר שמתירות הרשויות", שהקימה ניוז וורלד, במיוחד לרגל
אירועי האסון. היה סוג של התרגשות באוויר, שתמיד הזכירה את חג
המולד, אבל עם נימה נוצרית אפילו יותר. בחלקים מסוימים של העיר
אנשים אכן התחילו לתת מתנות קטנות האחד לשני, בעיקר בשבוע
שלפני האסון.

ביום האסון עצמו נשמעה מכל דירה שנשכרה בשכר דירה יקר מידי,
מכל הדודג'ים המתקלפות בחניונים ומכל דוכני העיתונים בפינות
הרחוב, שירת ההמנון שבישרה על פתיחת אירועי היום. ליד מרכז
הסחר העמידו חברות הביטוח דוכנים מאולתרים אבל מכובדים למראה,
שהציעו לאנשי העסקים שעוד לא עשו כן לעדכן את הצוואות שלהם.
היתה אוירה של חג באוויר. שעה לפני התרסקות המטוס הראשון
הכבאים עשו הכנות אחרונות ומסביב לגדרות אתר האסון הצטופפו
יפנים קטנים ונרגשים עמוסים במצלמות וידאו זעירות מהדור הבא.

כמה דקות לפני ההתרסקות ניצל בן 16 מדובלל שיער את האיפוק
החגיגי של אנשי האבטחה, התפרץ למגדלי הפיקוח של 'אמריקן
איירליינס' וניסה להשתלט על אחת העמדות. הוא נלקח משם ביעילות
כשהוא צועק 'קונספירציה!! תעצרו אותם, למען השם! למה אתם
נותנים לזה לקרות שוב?". למהדורות החדשות נכנסה ידיעה שולית על
התקרית, שהוגדרה על ידי הקריין כ"מחאה אופנתית כלשהי, כנראה על
רקע דתי".

עם התרסקות מטוס הנוסעים אל תוך הדגלים המתוחים בגאון על
הבניין הראשון, נשמעה מעל ניו יורק נהמה, שנבלעה בפיצוץ שהגיע
כמה שניות אחר כך. הפלאשים הבזיקו, אנשי הטראפיק והפרסום ב-
NBC, CBS ו- BBC חיככו את ידיהם וטפחו איש על שכם הקולגה, נער
בן 16, נמרץ ומתוסכל, ישב בתא המעצר, שלושה רחובות מאזור
האסון, וניגב את אפו בשרוול החולצה המלוכלכת שלבש. שני השוטרים
שמחוץ לתא ישבו מהופנטים אל מוניטור קטן על השולחן ביניהם.
היתה להם עוד התרסקות לחכות לה. הרחובות היו ריקים. מי שלא עמד
על הגגות התרתק לטלוויזיה, ענק האבק התחיל לעלות כשברקע נשמע
קול זמזום..

ג'וניור מוריס התעורר משינה טרופה שהתחלפה באדישות, את החלום
הזה הוא כבר הכיר. הוא עצם עיניים בחזקה, בניסיון להפסיק את
הזמזום, שלח יד לשידה ולגם מכוס מים שהכין בערב הקודם, לפני
השינה. כשהחזיר את הכוס לשידה, הוא נתקל במאפרה והפיל אותה
בטעות לרצפה. הבדלים התפזרו על המרצפות הצהובות, ואחד מהם ניתז
למיטה, נוחת בחיק של ג'וניור על השמיכה המשובצת. סתם בוקר
רגיל, ג'וניור מלמל לעצמו. סתם עוד בוקר שהאנושות תלמד לתעב,
הוא תיקן את עצמו וקם להכין קפה.

בחוץ הכל התנהל כרגיל. השעה היתה 7 בבוקר, בטלויזיה ברקע דיברו
אנשים על מזג האוויר, והבטיחו שאחרי הפרסומות יהיו כאן שלוש
נשים שהבעלים שלהן בוגדים בהן עם החברות הכי טובות שלהן. מוריס
יצא עם הקפה להביא את העיתון שהוטח בדלת שלו שעה קודם לכן. הוא
התיישב אל שולחן העבודה, הוציא את הערכה שלו וגזר כתבות
חשובות. אחר כך סימן במרקר את התאריך ותייק הכל בקלסר שמן. אני
שונא את התאריך הזה, הוא רטן לעצמו. במחשבה שניה, אני די שונא
גם את כל האחרים. עם זאת, את ה- 11 בספטמבר הוא תיעב בצורה מעט
שונה, זה היה תאריך מיותר באופן חסר משמעות. בינו לבין עצמו
הוא קרא לו "עונשה של האנושות הטיפשית". כרגע רק הוא ידע בדיוק
מדוע, בעוד פחות משעתיים ידעו גם כל השאר.

ג'וניור הרגיש בדיוק מה עומד לקרות, וזאת לא היתה הפעם
הראשונה, הו לא. גם ביום אתמול הוא הרגיש מה הולך לקרות, ובשעה
שלפניו, ובשנה שלפניה, ולפני שהוא נולד אז מישהו אחר ידע בדיוק
מה הולך לקרות, וכנראה, הניח ג'וניור, גם הוא קיבל את זה
ממישהו בירושה. ג'וניור דמיין לעצמו שאת שלו הוא קיבל כמו מחלת
עור, מקבצן מטונף בחניון של אחד מהמוטלים המתקלפים בדרך לדרום,
או אולי בחלק האחורי של משאית מצחינה מבשר עופות, בחברת נהג
משופם וגברתני. מבחינתו זה הסתכם בינתיים רק בתיוק האובססיבי,
ובתחושה קלה של סלידה מתנשאת מהאנושות. מוריס שפך את הקפה
שהתקרר בזמן שתייק את 'ספטמבר אלבנס', ושם מים לקפה חדש.

זה סיפור על העיתונים של מחר. היו לו חזיונות. לפעמים שניות
לפני שמשהו קרה, לפעמים קצת יותר. לפעמים פרטים מעורפלים, שרק
בדיעבד הוא שייך להתרחשויות שקרו, לפעמים תמונה ברורה יותר.
ברור שזאת מתנה נפלאה במונחים אנושיים, אבל היא היתה חסרת
תכלית, לא הוצמדה אליה שום מטרה נעלה. מדובר פשוט בטעות
אבולוציונית, זמן לא היה פונקציה במקרה שלו. איך שלא תסתכל על
זה, הוא הסביר לעצמו, אתה חי בעבר.

זה סיפור על אנשים שחיים בעבר. שמחטטים ביומנים של עצמם דרך
עיניים של מישהו אחר. מחפשים סיבה לחשוב על עצמם דברים
חיוביים, או לפחות להיזכר באיזו שורה שהם כתבו, ונשמעת כמו
התחלה של שיר. משהו אמביוולנטי, כמו מתחרז, מעורפל.

מוריס היה רוח-אדם, ובאותו היום הוא נשאר בבית וראה טלוויזיה.
בניגוד למה שנהוג לחשוב, רוחות-אדם אינם מחוסנים מטעויות אנוש.
הם רק יודעים מתי הן עומדות להתרחש, אבל זה לא עוזר להן למנוע
אותן, גם לא את הטעויות של עצמם. מוריס מזג לעצמו קפה, טעם
ממנו ושפך אותו לכיור. הוא מזג לעצמו כוס חלב והוציא כמה
עוגיות ספק טריות מקופסת מתכת מצובעת. הוא החזיר את הקלסר שלו
לארון והתיישב מול הטלוויזיה. בטלוויזיה שידרו בשידור חוזר
שעשועון טריווייה, האוגר בתת-המודע של מוריס התרוצץ ללא הרף על
גלגל-העץ שלו, ומוריס ישב על הכורסא שלו מול המסך וניסה להיזכר
בתשובות.

ביום האחרון לספירת התאומים, בשמונה בבוקר, מוריס לא הציל את
אמריקה. הוא אפילו לא הציל את האנשים שהכיר ועבדו בבניינים.
הוא גם לא סיפר שום דבר לאף אחד, אפילו לא ברמז, אפילו לא
בצחוק. בשעה האחרונה לספירת התאומים מוריס מילא את תפקידו
המוסרי מול הטלוויזיה, עם עוגיות וחלב, מגשים את החלום
האמריקני בדיוק כשזה התרסק מרחק שלוש תחנות סאבוואי משם. הוא
בהה בכתוביות שריצדו בעליזות על המסך, אבל לא הצליח לפענח
אותן. באיזו שנה נפטר אלוויס, התפוצצה הצ'לנג'ר, התאבדה מרלין
מונרו.. מוזר, מלמל מוריס לעצמו, אבל אני לא מצליח להיזכר מתי
זה היה. אחר כך מישהו ביקש כסף עבור אלוהים, ושלושה
טינאייג'רים עם פצעי בגרות התווכחו אם לעשות הפלה זה יותר גרוע
מלנהוג בשכרות. מוריס הביט בעצבנות בשעון, הוא כבר לא קלט מה
קורה מסביבו כשהוא שמע בתוך ראשו את הרעש העמום הבלתי אפשרי של
מטוס מתרסק אל תוך בניין מתערבב בצווחות של אוגר מבוהל. הוא
התרומם מהכורסא בכבדות, שתה בלגימה אחת את שארית החלב עם
פירורי העוגיות וכיבה את הטלוויזיה.