עוד סיפור לכבוד איזה יפיוף שמזמן למדתי לשנוא.

הבטתי בקבוצת האנשים שישבה מסביבי בבית הקפה, נאנחתי וקמתי,
"מצטערת אני כבר חוזרת."
ויצאתי הולכת אל צד הבניין ומתיישבת על שתי המדרגות המלוכלכות
ליד המטבח של בריסלס.
עצמתי עיניים, דופקת בעדינות שכזו את הראש בקיר ונותנת לדמעות
לזרום וללכלך את החולצה החדשה, עכשיו ייקח קצת זמן עד שאוכל
לחזור.
"את מוכנה להפסיק?"
פקחתי עיניים והתיישרתי, הוא עמד מולי, במלוא הדרו...
"מי אלו כל האנשים בפנים?"
"אנשים שאני מכירה"
"ומה הם עושים פה בעיר?"
"ומה זה בדיוק עניינך?"
"ענייני"
"אין לך מקום להיות כרגע?"
הוא הביט בי בזלזול, ואני אליו קצת עייפה קצת נדהמת,
מה לעזאזל הוא עושה פה מדבר איתי ולמה לעזאזל אני לא בועטת בו.
עייפה. אחרי תקופה דיי ארוכה שחשבתי שאהבתי אותו.
"הא." הוא פלט והתרחק לאיטו.
קמתי וחזרתי אל בית הקפה, דבר אחד שלא חסר בעיר הזאת זה בתי
קפה.
כמו טלנובלה ספרדית חדשה-ישנה.
הזמנתי לי כוס לימונדה ונשענתי אחורה באחד הכיסאות הלא נוחים
במיוחד.
והוא נכנס לו, משך כיסא מהשולחן ליד והתיישב לידי.
התיישרתי והסתכלתי עליו, לא קולטת מה נסגר איתו בכלל
מה לעזאזל עבר עליו בחודש שלא ראיתי אותו?
חשיפה: חופשים ושמש- השפעתם על אנשים.
הוא חייך אלי, "אז מה הילה, לא תציגי אותי בפני אורחי הכבוד?"
"אתה רוצה משהו מיוחד?"
"סתם... מה את בלחץ, מכיר לי אנשים חדשים."
"אף אחת פה לא שרמוטה." זרקתי.
הוא השתתק והסתכל עלי.
"בואי." הוא משך אותי אחריו, לא התנגדתי ממש. הרגשתי לא שייכת
שם, לא שייכת איתו, לא שייכת איתי... אז זה לא שינה לי
המיקום.
עברנו את חברים שלו, את חברות שלי ואת כל האנשים האלה שלמדתי
לשנוא במשך השנים הללו.
נכנסנו לחניון הריק ואז לגן השעשועים ואז.... הוא עזב לי את
היד.
התיישבתי על המגלשה, מחבקת את הרגליים קרוב לגוף ומסתכלת עליו
מתחתי...
"סיגריה?" הוא שאל והדליק.
"לא תודה, זה סתם מסריח."
"את רואה מה את גורמת לי? להיות מסריח! את יודעת שאני לא מעשן
בדרך כלל ושהחפיסה הזאת למקרי חירום??" הוא ניער את החפיסה
למול הפרצוף שלי.
צחקתי. "אתה דיי אידיוט אתה יודע"
הוא שוב השתתק והסתכל עלי, באותו מבט החצי פגוע מזויף שלו,
החצי מזלזל. כל הזמן, מזלזל.
"ממש חכם בשמש את"
"מה?" לא הבנתי
"אה... עזבי, זה לא כזה חשוב."
"אתה יודע משהו.."
"שהו...??"
"אהבתי אותך פעם."
"פעם? כאילו כמה פעם את כבר מכירה אותי."
"מספיק."
"אז מה זה הפעם הזה?"
"קח שנה, שנתיים אחורה."
"רציני?" הוא התיישב מולי על החול.
"אני נראת לך כמו אחת שתזרוק לך ככה סתם דברים לאוויר?"
"את?" הוא זרק את הסיגריה, "בחיים לא."
"יפה."
"את.. ממש ממש?"
"בלי להתנפח יותר מידי.. אהבתי אותך, איזה חבר שלך, איזה חבר
שלו, איזה עוד אחד ועוד אחד ישן וחדש ובאמצע..."
"לא מבין אותך, לא קולט מה את רוצה מהחיים שלי."
"הייתי רוצה..."
"כן?"
"הייתי רוצה שתעלם."
"תעלם?"
"כן, שתעלם."
הוא קם, הפעם כבר ראיתי שהוא באמת פגוע, "נעלמתי."

פרפרים, פעם היו לי כמה בבטן ולפני שהם אפילו הספיקו לפרוש
כנפיים ולחיות את ה-24 השעות המסכנות שלהם...
הוא הגיע עם רובה צייד גדול וירה להם אחד אחד בראש.
מאז, לא אהבתי אותו יותר.
וכל מילה שהוא היה אומר, או מבט שהוא היה נותן, נחשבו בשבילי
כריחוף. והם כולם התאדו להם אל השמיים שבתקרה. וירדו עליו בתור
הדמעות שלי בגשם שהיה זולג לו כל לילה על המיטה שלו.
ואני חושבת, מה לעזאזל מזיק הדמיון? ולתת לפרפריות שלי קצת
לפרוח, כי פרפרים נבולים זה דבר שחור מידי בשביל נשמה. והוא
צועד לו בשביל, כה נינוח, עוקר לו שבר שבר של הלב מתוך האדמה.


7.8.02