אני רואה אותך עומדת מולי. את מסתכלת עלי ולא יודעת מה להגיד.
ואני רוצה לכעוס עליך, לצעוק, באותה מידה שאני רוצה לחבק. ואני
יודעת שבסופו של דבר אני אכנע לחיבוק הזה שרוצה לצאת, כמו שאני
יודעת שאת לא תיכנעי.
את עומדת מולי וכאילו בוחנת אותי, כשאת בעצם בוחנת את עצמך.
החיבוק שאני רוצה לתת לך כל כך שקוף, את רואה אותו והוא משקף
לך את החיבוק שאולי היית נותנת לי,
הוא משקף לך את כל מה שאולי היית מרגישה עד הסוף אם לא היית
מפחדת.
ואני רוצה לצעוק עליך שתגידי את מה שאת מרגישה, שתפסיקי להסתכל
עלי ככה, במבט הזה שעושה לי לבכות. כי עם המבט הזה שלך אף אחת
מאיתנו לא תגיע לשום מקום, לא ביחד ולא לחוד.
אבל אני הרי לא יכולה לצעוק, אני אפילו לא יכולה ממש לכעוס- גם
לא רק בתוך עצמי, כי אני מבינה אותך.
ככה אני, מבינה.
אני מבינה את הפחד שלך כשיש לי את הפחד שלי.
אני מבינה את הכאב שלך כשיש לי כאב משלי.
אני יודעת איך את אוהבת עוד לפני שאני יודעת איך אני...
אני יודעת מה עובר עליך כשאני עדיין מנסה להבין מה איתי.
את עומדת מולי. אני יודעת שלשתינו יש חיבוק בפנים.
הפחד מפריד בינהם.
אני יודעת שאת תקבלי את החיבוק שלך,
ומה איתי?