הדבר הנורא ביותר, השיגעון שמטריף את רוחי יותר מכל הוא עצם
הידיעה שאין שום דבר תחת המציאות. קבלת העובדה כפי שהיא מעציבה
אותי עד עמקי נשמתי.
אך אין ביכולתי לעשות דבר, ומה שנשאר לי זה לא להאמין בה,
ואחרי שנים הגעתי לגהינום שלי, וזה לאחר שהמצאתי הכל וידעתי
שזה לא אמיתי, ואמיתי הוא הקיים גם בלעדי.
המציאות יכולה להסתדר בלעדי מצויין.

עכשיו אני מנסה לברוח מהמציאות, ואם נראה לכם שהיא רק מילה אז
היא לא, והיא מהירה. היא תופסת אותי ממש ברגע זה, כובלת אותי
לקרקע, וצועקת עלי הקול הכי מעורר: "זונה משוגעת!" ואני עונה
לה משהו מגומגם שטוף דמעות, ןהיא חובטת בי בזרועותיה הקשות
והגדולות. אני מזעיקה את השיגעון שבי שיטפל בה, ולאט לאט היא
נעלמת. כבר לא נשמעת, בגלל הריחוק.

בהתחלה חשבתי שזה גן עדן עד שהבנתי שכולם פה עובדים עלי
ואומרים לי שבגלל שאני אינטליגנטית, אז קשה לי להתנתק מהמציאות
ולהשתחרר קצת.

פעם אורגזמה צחקה עלי כי היא הייתה חופשיה, ואמרה שהיא לא רוצה
אותי בכלל, ושאין סיכוי שאני אקבל אותה, עד שאשכח מהמציאות.
המציאות נפרדה ממני כשקראתי לה שיגעון ומאז התגעגעתי אליה יותר
ויותר, כנראה אהבתי אותה. ועכשיו אורגזמה באה ואומרת לי לשכוח
מהמציאות. איך?

נהיתי חברה של השגעון לזמן מה בגלל שהציל אותי מהמציאות.
אבל הוא ידע שאני מנצלת אותו כדי להגיע לאורגזמה, כי היא היתה
קרובה אליו. אז הוא התעלל בנפש שלי וגרם לי להתגעגע עוד יותר
למציאות, אפילו שהקשר שלי איתה היה מאד שטחי, אתם יודעים, על
פני הקרקע, שום זיקוקים וסחרור בשחקים. אצלה הכל מוגבל.

החלטתי לקחת מהשגעון הפסקה-לא אמרתי לו ששקלתי לחזור למציאות,
אבל הוא ידע.
לקחתי חופשה מהעבודה בצחצוח גורדי שחקים ושיופם.
נסעתי לקריביים, עם סבבה (פגשתי אותה בשנטיפי והיא הזמינה אותי
לבוא איתה).
טילנו, פגשנו את סטלבט ואת משה, חברים שלה. שתינו מיץ
קטליצ'ים.

והכל היה מושלם, התנתקתי מהמציאות, אפילו כמעט הגעתי
לאורגזמה.

זה נגמר בשדה התעופה בארץ-כשחזרתי, שם פגשו אותי ההרגל והשגרה
(סבבה וסטלבט, אפילו משה נשארו רחוק מאחורי).
הרגל ושגרה קשרו אותי, וגררו אותי על הריצוף המבריק ללשכתה של
המציאות.

אמא ואבא שלי ישבו שם, למרות שהתגרשו לפני שנים.
אמא שלי בכתה ובקשה שאני אחזור למציאות. לבסוף נכנעתי וחזרתי
אליה, והיא העמידה פנים שהכל בסדר ולכמה זמן גם אני.
מישהו דפק בדלת הרבה זמן, לפעמים גם צעק מילים כמו "בוגה", ו
"שוקיצו", ולמרות שלא הבנתי אותן, הפחד בא וניסה לאיים עלי.
הוא אמר שזה שוב השגעון, שבא לקחת אותי מהמציאות, לכמה זמן
האמנתי לו ולבסוף האומץ בא והכריח אותי סוף סוף לפתוח את
הדלת.

המציאות הלכה לאנשהו, ונשארתי רק עם הבדידות, ובגלל שהיא היתה
מאד מופנמת, היא אפילו לא אמרה לי כלום בקול האילם שלה, כדי
למנוע ממני ללכת יד ביד עם האבדון, שבא לקחת אותי עם זר קוצים
וצמיד סכיני גילוח כטבעת אירוסין. הוא הסעיר אותי כל כך עד
שלרגע חשבתי שגם אהבה באה לחתונה שלנו.
אבל אחר כך ראיתי שזו רק האחות במדים הלבנים, שבאה להאכיל אותי
בעוגה שאמא שלי הביאה לי לבית החולים.

בבית כשחזרתי, אחותי אמרה לי שיש לה מבחן מגן בהסטוריה.
הרגשתי בצער שמתישב עלי, יחד עם ההבנה. לא נותר לי אפילו דבר.
(הוא הלך כשהתחתנתי עם האבדון). באה אלי הידיעה ואמרה לי
שהמציאות תפרה אותי לגבה והמקום היחיד שאוכל ללכת אליו עכשיו,
כדי להשתחרר ממנה, ומכל דבר אחר, הוא ביתו של המוות.

כולם באו להלוויה שלי.
היגון, הצער, העצב, התסכול, הדיכאון, אפילו משה שהביא איתו גם
קוקוס ועוד כמה שלא הכרתי טוב, אבל הכירו את הורי. באו להפרד.
הרגשתי סוף סוף את השמחה.

רק משהו אחד נשאר-לאורגזמה לא הגעתי כל כל, אבל להכרה כן.
הבנתי שעכשיו אני עמוק בקרקע, ושם, מתחת למשכנה של המציאות
ידעתי שהיא לא תבוא אלי ותגיד לי לחזור.

עכשיו אני חברה של הנצח, הזמן הוא המאהב שלי, האושר סוף סוף
אוהב אותי, ואלוהים סוף סוף מאמין בי.