זאת הפעם השנייה שהם נפגשים. בפעם הקודמת הם לא דיברו בכלל,
אבל היא פשוט לא יכלה להוריד את העיניים ממנו. הפעם היא החליטה
שלא משנה מה, היא חייבת לדבר איתו. היא ידעה שהוא שם לב אליה.
אבל, הוא זיהה אותה? בזה היא לא הייתה בטוחה. בכל זאת, היא
התייחסה לזה במיוחד, כל מה שהיא רצתה זה לדבר. הוא נראה לה
בנאדם שאפשר לדבר איתו, והיא הייתה צריכה אחד כזה דחוף. הכל
נהרס לה בזמן האחרון. מהר מאד היא נמשכה למחשבות האלה, למרות
שהיא נשבעה שהיום היא שוכחת מהכל ומחילה בדף חדש, אבל זה לא
עזר במיוחד. 'היית חייבת להרוס הכל, נכון? כמה מטומטמת את
יכולה להיות?? לנשק אותו? מה חשבת לעצמך? ידעת שזה יהרוס הכל,
אבל לא יכולת להשתלט על עצמך. את חייבת לקחת את עצמך בידיים!'
בזמן שהיא מענה את עצמה במחשבות  על הנשיקה, היא לא הבחינה
שהוא נועץ בה מבטים. שרון, שעד עכשיו פילרטטה עם הברמן, הבינה
שאם היא לא תגיד משהו, הילה בחיים לא תשים לב.
"הוא מסתכל עלייך.."
"מי?"
"זה מהשולחן הפינתי, החמוד עם התלתלים"
"כן?"  חיוך ענקי התמקם לו על השפתיים שלה.
"זאת לא הפעם הראשונה שאת רואה אותו, נכון?"
היא חייכה בביישנות..
"למה לא אמרת קודם?! את כל כך פחדנית.. נו! למה את מחכה?! לכי
אליו, תגידי היי"
"עוד מעט.. ניתן לו להסתכל עוד קצת.."
"את ממש נהנית, אהה?"
ושתיהן התחילו לצחוק.
אחרי שהם נרגעו, ושרון חזרה אל הברמן, היא שמה לב יותר טוב
למבטים שלו. הם לא היו מבטים של מישהו שנדלק עליה, אלא מבטים
של מישהו שהבין שמשהו לא בסדר, מבטים של מישהו שרוצה לעזור.
היא שמחה.
היא לא רצתה עכשיו משהו רומנטי. ממש לא. כל מה שהיא רצתה זה
לדבר, ועם שרון היא אף פעם לא יכלה לדבר על מה שמציק לה באמת.
הייתה לה מן משיכה כזאת לאנשים שהיא לא מכירה, והיא כבר הספיקה
ללמוד, שהם בדרך כלל אלה שעוזרים הכי טוב. היא כל כך רצתה שהוא
יזוז כבר. 'תפסיק להסתכל! תזיז ת'תחת שלך ותבוא הנה!' היא ישבה
שם וחיכתה. מדי פעם החזירה לו מבט, לפעמים גם חיוך קטן, שיהיה
מרוצה. לקח לו חצי שעה עד שהוא החליט שהספיקו לו המבטים
והחיוכים. הוא קם, אמר משהו לחברים שלו, וניגש אליה.
"הגיע הזמן באמת.. כבר חשבתי שלא תבוא"
הוא חייך.
"אני ביישן, מה לעשות?!"
"אתה לא מציג את עצמך?"
"כן, שכחתי. אני אלון"
"הילה, נעים מאד"
היא הושיטה לו יד והם לחצו ידיים. היא פרצה בצחוק, והוא מיד
אחריה.
"אז עכשיו כשאנחנו מכירים, אני יכול לשאול משהו?"
"כן"
"למה את כל כך עצובה?"
היא ידעה שזה יגיע. הרי הוא לא רוצה שום דבר אחר חוץ מלדבר.
היא יודעת את זה לפי המבטים שלו. היא לא ידעה איך לקרוא לו,
פסיכולוג, או מלאך משמיים. בכל מקרה היא הייתה זקוקה לשניהם
כרגע.
"בוא נצא קצת החוצה, טוב? נדבר שם"
"בואי"
היא קמה מהכיסא והם יצאו החוצה. הם תפסו להם ספסל, בפינה די
שקטה. הייתה שתיקה. היא לא ידעה מה להגיד. היא ידעה שהוא מחכה
לתשובה, אבל היא לא ידעה מאיפה להתחיל.
"היה לי חבר" היא התחילה.
"זאת תמיד התחלה גרועה.." הוא אמר
"כן..  אבל גם הסיפור עצמו לא כזה מדהים ככה שההתחלה לא ממש
משנה."
הוא חייך חיוך מעודד ואמר לה להמשיך.
"טוב, אז כמו שאמרתי, היה לי חבר. שנה היינו ביחד. לפני
שבועיים הוא עזב אותי."
"בגלל זה נראית כל כך שבורה שבוע שעבר."
היא חייכה. הוא כן זכר אותה.
"כן. הוא היה כל העולם בשבילי. אהבתי אותו יותר מהכל. כמעט.
וזאת הייתה הבעיה. תומר ואמיר אף פעם לא הסתדרו, אבל הם למדו
להשלים אחד עם השני. לא הייתה להם ממש ברירה. אמיר היה החבר
הכי טוב שלי. תמיד. בהתחלה תומר רצה שאני יפסיק להיפגש איתו.
רתחתי עליו. איך הוא מעז? עבר קצת זמן והוא הבין שהוא טעה. הוא
בא והתנצל, ואני, מאוהבת שכמותי, חזרתי אליו תוך שנייה. מאז,
לא נפרדנו אחד מהשני לרגע. הקשר שלי עם אמיר התמוסס לאט לאט,
ואני כמו מטומטמת בכלל לא שמתי לב. כל מה שידעתי אז, זה שאני
אוהבת את תומר. לא הייתי צריכה את אמיר יותר. זה נשמע ממש
נורא, אבל זאת האמת. הרגשתי שאני יכולה לדבר עם תומר על הכל.
המערכת יחסים בנינו הייתה נורא מיוחדת. את כל הבעיות יכולנו
לפתור בינינו ולא הרגשתי שאני צריכה לשתף אחרים במה שיש לנו.
בינתיים אמיר עבר את התקופה הכי נוראית בחיים שלו, ואני בכלל
לא ידעתי מזה. הוא התאהב, והיא לא רצתה אותו. יום אחד, הוא בא
אליי, ואמר לי את כל מה שהיה לו על הלב. ואני כל כך כעסתי עליו
שהוא לא אמר כלום, שהוא שמר את זה בסוד, ועוד ממני. הוא התחיל
לצעוק עליי, ועל כמה אגואיסטית אני יכולה להיות. איך לא שמתי
לב שאני והוא כבר בקושי מדברים. ופתאום אני באה ומצפה שהוא
יספר לי הכל, כשאני בכלל לא משתפת אותו בחיים שלי. התחלתי
לבכות. תמיד ידעתי שזה הדבר ששובר אותו. הוא יכול לעמוד בזה.
הוא נורא חזק בד"כ אבל לראות אותי בוכה הוא מסוגל. אבל למרות
שידעתי את כל זה, לא בכיתי בכוונה. פשוט לא יכולתי לעצור את
הדמעות. הוא חיבק אותי חזק, ואמר שהכל יהיה בסדר. כל כך שמחתי
וחיבקתי אותו בחזרה. פתאום תומר נכנס לחדר. הוא ראה אותנו
מחובקים ככה והתחיל להשתולל. אחרי שהוא נרגע, הוא אמר לי
שאנחנו גמרנו. הוא אמר שהוא לא מסוגל לראות אותי עם מישהו אחר
גם כשהוא יודע שאנחנו רק ידידים, והוא לא רוצה להפריד ביני
לבין אמיר. לא היה לי מה להגיד. נתתי לו ללכת. רק כשהוא יצא
מהדלת התחלתי לבכות. כל כך בכיתי. אמיר ניסה להרגיע אותי,
וכשהוא הבין שזה אבוד, הוא פשוט חיבק אותי ושתק.
ישבנו ככה שעה, מחובקים. אני חושבת שאפילו נרדמתי לכמה דקות.
זאת הייתה הרגשה כל כך נכונה. פשוט לשבת שם ולחבק אותו. פתאום
נזכרתי שאני בכלל לא יודעת במי הוא מאוהב.
"תגיד, מי המטומטמת שלא רוצה אותך?"
"שרון."
אני מודה, הרגשתי קצת דקירה כזאת בלב. בכל זאת הידיד הכי טוב
שלי, מאוהב בחברה הכי טובה שלי. בוא נגיד שזה לא הדבר הכי משמח
שיכול לקרות לי... אז שתקתי. הוא חיכה לתגובה, אבל לא ממש היה
לי מה להגיד. נורא רציתי להגיד לו את האמת. היא לא שווה את
הקצה של הציפורן שלו. אבל לא יכולתי לעשות לו את זה.  פתאום,
לא יודעת מאיפה זה בא לי, נישקתי אותו. לא הייתה לזה כוונה
מיוחדת. נכון שבסרטים הידידים הכי טובים, בסוף תמיד ביחד, אבל
אצלנו זה לא היה ככה. לא הייתי מאוהבת בו.
לא ציפיתי לזה, אבל הוא דחף אותי אחורה וקם לכיוון הדלת.
"מה את חושבת שאת עושה?"
"אני.." שתקתי. לא ידעת מה להגיד.
הוא יצא מהדלת. מאז עברו שלושה ימים ועדיין לא שמעתי ממנו. אני
משתגעת. הוא הבנאדם הכי יקר לי בחיים ועכשיו הצלחתי לאבד גם
אותו."
והיא שתקה. היא נורא חיכתה לתגובה. בכל זאת, בעשרים דקות
האחרונות היא סיפרה לו את כל מה שישב לה על הלב.
הוא חיבק אותה. זאת לא הייתה התגובה שהיא ציפתה לה.
היא הרגישה שזה נורא נכון. הוא הסתכל עליה, והיא הרגישה
שהמבטים שלו כבר לא של מישהו שרוצה רק לדבר. היא התקרבה אליו
לאט לאט. היא בכלל לא שמה לב לאיך שהוא מסתכל עליה. כל מה
שעניין אותה עכשיו, זה איך תהיה הנשיקה לו. היא הרגישה שהוא
הבנאדם שהיא חיכתה לו כל כך הרבה זמן. לידו תומר נראה לה סתם
סטוץ' לא רציני.
סוף סוף השפתיים שלה נגעו בשלו. היא הייתה מאושרת.
ואז, היא הרגישה מן דה ז'ה וו כזה. הוא התרחק ממנה במהירות וקם
מהספסל.
"אני חושב שאני צריך להיכנס. החבר שלי מחכה לי." והוא נכנס.
פתאום היא קלטה. 'החבר' שלו. הבן זוג שלו. היא כל כך פתטית.
היא פשוט דיברה איתו בעיניים עצומות לגמרי. היא הייתה בטוחה
שתוך כדי השיחה הוא הוקסם ממנה, כמו כל האחרים. פתאום היא
הבינה את אמיר, ואת תומר, וגם את אלון. היא צריכה להפסיק לחשוב
על עצמה כל הזמן. היא קמה משם והלכה.
בדרך הבייתה היא נזכרה שהיא השאירה את שרון לבד, בלי הסעה.
'היא תסתדר לבד. אני יותר חשובה עכשיו.' היא אמרה לעצמה, ונסעה
ישר הביתה. לבד.