החלטתי לצאת היום למסע בכבישי הארץ. בחרתי ביום שטוף שמש,
נעים, לא חם מדיי. לקחתי איתי כמות נכבדה של דיסקים, עם שירים
מתקופות שונות בחיי. כשנכנסתי לאוטו הרדיו דלק על 102 ולקח די
הרבה זמן עד שנתתי לדיסקים שלי להתנגן. השירים פגעו בדיוק
בנקודות הנכונות, לעורר את הזיכרונות המתאימים. תכליתו של כל
המסע הייתה להגיע לנקודות עוגן בחיי. הבית של החברה הכי טובה
שלי, החדר של החבר הראשון שלי, הספסל של הנשיקה הראשונה, בגינה
הציבורית ליד הבית שגדלתי בו. הרעד שאחז בי  אחרי אותה נשיקה,
שלא יימחה לעולם. אני דופקת על הדלת, שעברתי את ספה אלפי
פעמים, מבקשת מהדיירים שגרים שם להיכנס. אני עושה סיבוב בבית,
שהיה כשלי במשך שנים רבות. אני עומדת במטבח ונזכרת בכל הארוחות
המדהימות שאכלנו ביחד. בצנון שהיא זרקה לי לשוקו "לא בכוונה",
כמובן. אני עוברת בין שני החדרים שהיו שלה בתקופות שונות, רואה
לנגד עיניי שתי ילדות בנות ארבע, שגדלו להיות נערות בנות
שמונה-עשרה, ולמרות כל המריבות בדרך, הצליחו להחזיק מעמד הרבה
שנים, עד המשבר הגדול, שמנע מהן להגשים את החלום של להיות יחד
לתמיד. השיחות הקטנות אל תוך הלילה, המסיבות, הטיולים,  השיחות
על בנים, ההתייעצויות, האהבה הגדולה. אני עומדת בגינה
הציבורית, ששיחקנו בה כל-כך הרבה ושהשתנתה עשרות פעמים מאז.
אני עוצמת עיניים. אני בת שבע. תשע. שתים עשרה. שש עשרה.
יומולדת שש-עשרה, ערב יום העצמאות. אני עם חברים טובים בהופעה
באמפי-פארק. הוא תופס אותי מאחור ומפיל אותי לדשא, נותן לי
נשיקה על הלחי. אני האדם המאושר ביקום. אני מוצאת את עצמי
בסניף של נוער-לנוער, מחויכת. שישבת של השכבה, סופשבוע קסום.
אני נוסעת לסניף. שעת בוקר די מוקדמת. הוא סגור ואני עושה
סיבוב בחוץ, כמעט ומרגישה את המולת האנשים מסביבי.  אני שוחה
בנחל בדרום, נסחפת עם הזרם. פשוט לעצום את העיניים ולתת
לזיכרונות למלא אותי.  
אני בלונה-גל, במסלול האבובים, מתחת למים, מחפשת את דרכי
למעלה, מתקשה לנשום. אני רוקדת סלואים עם כל הבחורים, שהרטיטו
לי מיתר בלב, משועשעת מזה  שלא תמיד ידעתי מה עושים עם זה.
אני רוקדת בנשף של נוער-לנוער, הכי קרוב לנשף אמיתי עם השמלות
והמקטורנים ועם בחור מקסים. אני נוסעת לכל הגינות הציבוריות
בעיר ילדותי. אני עוצרת, מתיישבת על אחת הנדנדות ונזכרת בלילה
בו לא הפסקתי לרעוד מהתרגשות ופחד ומבוכה. בלילה בו ביליתי
שעות, בכל הגינות בעיר, עם מי שלימים היה האהבה הראשונה של
חיי. ופתאום אני בימין משה באמצע דצמבר, רועדת מקור, והרבה
יותר מזה, מהתרגשות. ואני בגן סאקר, לאור מדורה עם האהבה
הגדולה של חיי. אני יורדת מהאוטו, מסתובבת קצת בגן העצום הזה,
שכל-כך אהבתי ונזכרת בך ובלילה האחרון שלנו בגן, שהיה מדהים
ועצוב כל-כך, כשכבר ידענו שפשוט אי אפשר להמשיך ככה ונאבקנו
בכח במצב, כי למרות הכל, אהבנו כל-כך. ומשם אני קופצת לביקור
קצר בחדר שלך, שהכרתי בו כל פרט. הפעם אני נאלצת לדמיין, אתה
כבר לא שם ואפילו אם, סביר להניח שלא הייתי נכנסת . ואני
מפתיעה אותנו בעיצומה של מלחמת כריות, שסופה מבושש לבוא.
ואנחנו מתאמצים למצוא לעוד חלק בפאזל הענק שלנו את מקומו
הטבעי, משחקים בשבץ נא, קוראים. ואני לא יכולה להתאפק, אז אני
עוברת לחדר הטלוויזיה שלך, שבו מקרינים הערב את "עגבניות
ירוקות מטוגנות". ואני משתדלת להסתכל. בפעם שעברה שראינו אותו
כאן, היה קצת קשה להתרכז. ואני נזכרת בלילה המדהים של חיי,
בלילה שגילינו את האהבה העצומה. רעדת לי כל הלילה, והתחושות
היו בעוצמות מטורפות, שקשה לתאר. ושנינו ידענו. שנה אחרונה של
התואר הראשון, אני בדירה שלי במעונות. אחרי לילה של התלבטויות
הגיע הבוקר והתקשרתי. ידעתי שלא משנה באיזה מצב תהיה אתה תגיע,
ולא התאכזבתי. הוצאתי את כל מה שהיה שם בפנים, שגרם ללב שלי
להחליד ולהעלות אבק. עמד מולי מישהו ישן, שאהבתי כל-כך וחדש,
ששמחתי שהוא כבר לא איתי. והלכת, וידעתי שזה היה המעשה הכי חכם
שעשיתי. אני שומעת ברדיו את "Your Song" ומחייכת, אני יודעת
שהתגברתי עליך ושמעתה תהפוך לזיכרון מתוק, שיחליף את הכאב החד.
אני מחליפה דיסקים ומגיעה למקומות רחוקים. אני על החוף
בקופיפי, עם חברה טובה, מעבירה ערב קסום. אני צוחקת ללא הפסקה
ב "Jolly Frog", קאנצ'נבורי.  אני בכפר נידח בצפון תאילנד, מלא
דברים עוברים לי בראש על החיים. אני עוברת לדירה משלי ומגלה
שהחופש והמרחב העצומים שהענקתי לעצמי, נותנים לי את השקט והלבד
שהייתי צריכה הרבה זמן. ת"א. וכמה שאני אוהבת את העיר הזו, בה
אני גרה.  אני משחקת איתך את משחק הזיכרון פעמיים ואתה מנצח,
למרות שהזיכרון שלי מצוין. אתה לוקח אותי למלא סרטים, רוקד
איתי בים. מתלהב כמו ילד ומקסים אותי. אני רוצה, אבל אתה נוסע.
אחרי שנסעת, הבנתי כל-כך הרבה דברים. עכשיו אני כבר בטוחה, שלא
הצטערתי לרגע שהכרתי אותך, אפילו ברגעים שחשבתי שכן. אני לקראת
סוף המסע, צועדת בשדרה של נורדאו, לכיוון מציצים. שעת בין
ערביים ואני מטיילת על החוף, מותשת, יושבת קצת להירגע. מביטה
על הגלים, סופגת מהים את כל העוצמה האדירה שלו, כדי שלפחות חלק
קטן ממנה, יגיע איתי הביתה בסוף הערב. אני מחייכת, מרוצה מן
המסע הקטן שלי. יודעת, שלא צריך לקפוץ מצוק כדי שהחיים שלך
יחלפו על פניך כמו בסרט.