והיא הלכה. הלכה? לא, טסה לה. אצה רצה טופפה.
והיא גדלה. צימחו עשבי שוטיה.
היא שמחה. היא בוגרה והולכת.
תסער הסוררת עם צעיפה המתנופף.
עם מי? עם מי תזנה באהבים?

מחיצה תפריד והיא מתהוללת מתגוללת בעמקי נפשה עטויית הקורים.
ותתהולל ותתגולל ותילכד ותאומלל אללי.
ותשתנק ותשתתק ותפסק ותחדל.

וקו ארוך נשתרע בינה לבין החיים, עלי מסך-מוניטור רושם
ומתרשם.
ואין חיים, ואין חיים...

ומבין גויות, מבין רגבים
זעו נעו אצבעות צהובות
מזיזות את שממת השדמה.
באין-אונים וביובש הן זזות, כנגד כוחות האפל והכבד.
הן צפודות, הן סדוקות, הן מבחילות ומבוקעות,
הן עולות, הן מתחפרות
הולכות ובאות,
מבצבצות בין רגבים מיובשים.
מיהו הנותן חיים?
מיהו במדבר הנשי השומם?

אין אף אחד שמסתכן...
ובכן
וכך
הדהוד במרחבים של זעקה לוחכת חול עודו נמשך.