מה יכול להיות יותר נעים מכל מה שעכשיו קורה וגם כל מה שיכול
לקרות אי פעם בעולם שלי, הקטן ביותר והגדול ביותר שאפשר.
אסור לי לדמיין יותר מזה אני כבר גדולה מידי לכל זה, המשחקים
האלה לא בשבילי
אני כל כל רוצה הכל אבל אני יודעת יותר מזה, כמה שאי אפשר וכמה
הכל סגור וקשה אצלכם בפנים, אתם כל כך כהים, והחושים שלכם
סתומים, הראש שלכם נפוח בחציר אבל אתם לא רואים כלום.

אתם לא יודעים מה אתם מפסידים כאן. אפשר להפיק כל כך הרבה מכל
כך מעט.
רק דם צעיר, רק עור זקן, רק אהבה, כמה שזה נשמע סנטימנטלי, אבל
זה לא רק.
שכחתם את התמונה הגדולה, היפה מכל העצומה והעדינה מכל אישה.

היא זו שאין לכם איך לקרוא לה אבל יכולה לקרוא לכם.

היא זו שכשאתם עצובים, נהית כחולה, וכשאתם שמחים, מוארת (ממש
כמו הבמה שלנו באשכול הקדוש).
אפשר הכל.
אתם יודעים מה אתם רוצים בכלל?
ועל מי אני מדברת, מי אתם בכלל?

אני חושבת כל הזמן
על אותו הדבר, על אותו דבר
על אותו דבר,
אני לבד כמו בשירים
כמו בסרטים ובמחזות ובבלדות
ובכל הכיכרות
ואיפה אתה בכלל?
מה זה התקופה הזאת?

הכל כל כך מעורפל ואני כל כך ערנית. חושי חדים ברגעים
מסוימים,או שאני ישנה לגמרי. אני לגמרי מתפצלת ועדיין כל כך
אוהבת,
לא רק אותך, לא רק אותי, הכל.
את כולם, את הרחובות האלה, השמיים האלה, המחברת הזו, העצב הזה
והאובססיה לעצב.
שממנה אני נפתרת ע"י כתיבת מילים אלה ממש.
תודה רבה לי.


אחר הצהריים יום כלשהו בפברואר 2002 אצל נמרוד ברקאי