היום, שוב ישבתי וכתבתי,
ואת כבר לא היית.
וסידרתי דברים, בדירה הקטנה והחמודה שלי,
וכבר לא היית.
הכנתי צהרים, קראתי עיתון -
כן, קל לקרוא בעיתון על צעיר שאבד בברזיל,
אם אינך יודע שאת כבר אינך.
ואת נאבקת, ואת סבלת, ואני המשכתי לנגב בעקשנות את הכיור.
נכון, ייתכן שלא היינו נפגשים שוב לעולם.
לא נפגשים בימי שישי בערב.
לא נפגשים במסיבות או ארועים אחרים.
בוודאי שלא היינו לא נפגשים במשרד.
אבל את היית.
היית צוחקת, מחייכת עם שתי גומות החן שלך. היית עושה פרצופים,
ומדברת בדרך הכל-כך מיוחדת שלך.
ועכשיו, רק נותר לומר שהיית.
ושוב, אני יושב וכותב.
פתאום הכל קצת שונה.
כי עכשיו אני כבר יודע. ועכשיו אני לא מנגב בעקשנות את הכיור.
כי עכשיו אני חושב שבעולם הזה, הלא צודק הזה,
הגיע לך הרבה יותר,
כל כך הרבה יותר. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.