היא הרגישה את הבדידות נכנסת אל החדר, כמו משב רוח קרה המקפיאה
עצמות. הוא לא ישוב עוד, אמרה לעצמה, ודמעות החלו לרדת אט אט
מעינייה. עכשיו היא שוב לבד, בלי אף אחד שידאג לה, יבדוק אחריה
אם בכלל קמה מהמיטה. רק הילדים נותרו, והם כבר גדולים, נשואים
עם משפחות משלהם, במירוץ האין-סופי אחרי הזמן, להשיג, להספיק
כמה שיותר, קריירה, ילדים, נסיעות לח"ול. אחרי שנפטר בעלה
הראשון היו עוד מתקשרים לשאול לשלומה, פעם בשבוע, רק כדי לצאת
ידי חובה, היתה אומרת לעצמה, ומקבלת את המצב כמו שהוא. אז עוד
היה לה כוח, וכדי לא להיות לבד, היתה מתנדבת באגודה למען
החייל. אפילו תעודה קיבלה מהרמטכל דאז, על פעילותה. שם גם פגשה
אותו, בעלה השני, שהיה אף הוא מתנדב לעזור לחיילים. לא היתה לו
משפחה, והם, החיילים היו משפחתו היחידה. חצי שנה הוא חיזר
אחריה, ולמרות שכלל לא חשבה על פרק שני בחייה, החליטה לבסוף
להענות לחיזוריו. הם נשאו, הביחד חזר לחייה. לא היתה זאת אהבה
כמו לבעלה הראשון, כי אם יותר נוחות של שני אנשים מתבגרים
שהחליטו לא להיות לבד. כך היא הרגישה כלפיו, חיבה גדולה, מישהו
להתעורר לידו בבוקר ולהעביר את היום בצוותא, שידאג כאשר אתה
חולה, יביא תרופות מבית המרקחת, או סתם יכין כוס תה חם מדי
פעם. ובקיצור, איש טוב שידע לחמם את הלב בימים קרים. בשנתיים
הראשונות הכל היה נהדר עד אשר נפל הוא למשכב. היה זה הסרטן
שהשתלט על גופו, והם עברו ימים קשים של הקרנות, טיפולים
כימותרפיים, והקאות שהיו תופעות לוואי, שערו הדליל נעלם כליל
ועימו גם רצונו להמשיך לחיות. גם כאשר הוא הרים ידים, היא
המשיכה לסעוד אותו כאישה נאמנה עד יום מותו.  
בהלוויה היו כל ילדיה, מנחמים ומחבקים. בשבעה חלקם ביקרו קצרות
ומסרו את תנחומיהם. כאשר עבר חודש איש לא בא, אף גבר לא אמר
קדיש על קברו של בעלה, רק היא עמדה שם מול הקבר הטרי לבושה
במעיל ומטריה שחורים,  גשם זלעפות ירד על המצבה. בשקט היא פתחה
את ספר התפילה ואמרה קדיש. כשסיימה הרימה אבן קטנה ושמה על
המצבה. ביציאה מבית הקברות היא עצרה מונית שהחזירה אותה לדירתם
הקטנה. כשהגיעה, הורידה את המעיל, ותלתה אותו ליבוש על הכיסא
בסלון, הכינה לעצמה כוס תה חם, פתחה את החלון חדר השינה כדי
לאוורר את החדר, והתיישבה על המיטה. היא הרגישה את הבדידות
נכנסת אל החדר, כמו משב רוח קרה המקפיאה עצמות. הוא לא ישוב
עוד, אמרה לעצמה, ודמעות החלו לרדת אט אט מעינייה. עכשיו היא
שוב לבד.