"אני לא מאמינה שעשית לי את זה" צעקתי בכעס ויצאתי מהחדר.
דווקא היא מכל האנשים???
הכל התחיל שנה שעברה. זה היה יום שישי רגיל אחד...מימי השישי
המשעממים שאין מה לעשות. שכבתי על המיטה שלי וריחפתי עם
מחשבותיי... אחי הקטן נכנס לחדרי וקטע את חלומותיי "יש לך
טלפון" הוא צרך. הרמתי את הטלפון שאני חצי ישנה, ומהצד השני
נשמע קולו של הבנאדם הכי חמוד שאני מכירה, זה היה גיא הבחור
שכבר חצי שנה ניסתי למשוך את תשומת ליבו אך שום דבר לא הצליח.
"תקשיבי דנה, יש לי דיבור איתך" הוא אמר בקולו היפה. ואני
שהייתי המומה הצלחתי להוציא מפי רק משפט אחד בגמגום
"אא...אא...אז ניפגש"
"סבבה, אז ניפגש, אני אאסוף אותך ב-10?"
"מתאים". ניתקתי את הטלפון והצמדתי את השפורפרת לגופי כשמבט
מטופש היה מרוח על פניי...כהרגלי שוב חייגתי את המספר המוכר של
חברתי הטובה, נועה. גם היא התקשתה טיפה להאמין אבל שמחה
בשבילי. שיחתנו נגמרה ואני הזדרזתי להתלבש. הייתי חייבת להראות
טוב מתמיד. ניגשתי אל הארון וזרקתי חצי מהשמלות על המיטה שלי.
"זאת חשופה מידי, זאת יפה מידי אני לא רוצה שיחשוב שהתגנדרתי
מידי בשבילו" ולבסוף בחרתי בשמלה הסגולה שקניתי שבוע שעבר
בקניון. השעה הייתה כבר 10 ורבע, לרגע חשבתי שהוא לא יבוא, אבל
אז נשמעה דפיקה על הדלת...רצתי אל הדלת וניסיתי להסתיר את
החיוך המובך שנמרח על פרצופי.
פתחתי את הדלת והוא עמד בצד השני. "שלום שלום" הוא אמר וחייך
את החיוך הממיס שלו. "היי" השבתי.
יצאנו שנינו אל הבית קפה, ששם תמיד כל החברה נפגשים, הפעם
להפתעתי הוא היה כמעט ריק מאנשים.
זה היה ערב דיי נחמד, פשוט ישבנו ודיברנו, השיחה פשוט זרמה
כאילו אנחנו ידידים מזה זמן רב. בסוף הערב אני בדיוק עמדתי
לקום מהכסא והוא עצר אותי, התיישבתי שוב והוא אמר "עוד לא
אמרתי את מה שרציתי לומר לך" הוא החזיק לי את היד הסתכל עליי
בעיניו הירוקות המהממות, רכן לעברי ונישק אותי, במשך הדקות
שאחרי, פשוט ישבתי ללא תזוזה ובהיתי בו. הוא לא היה כמו שאר
הבנים שפגשתי הוא היה כל כך שונה, כל כך מבין. מאז התחלנו לצאת
קבוע, תמיד נחשבנו בחברה לזוג הכי יפה, כל כך הסתדרנו והיינו
מתאימים כאילו נועדנו זה לזאת כמו שתי נפשות תאומות המחפשות זו
את זו בעולם וזה עתה מצאו.
הכל היה טוב, כנראה שטוב מידי בשביל להיות אמיתי. ואז זה קרה,
פתאום משומקום. יום שישי שעבר לנועה הייתה מסיבת יומולדת היא
דאגה שכל האנשים הכי שווים באזור יגיעו, המוזיקה הייתה רועשת,
כולם עישנו ושתו בירות. אני וגיא הגענו דיי בהתחלה, עוד לפני
שכולם הגיעו. רקדנו והיה כיף, ועם הזמן התחילו אנשים לבוא
ואיתם גם השתייה. גיא שתה והשתכר ואני שלא אוהבת את סוג הבילוי
הזה הצעתי לו שנלך לטייל או שאני אקפיץ אותו הבייתה. הוא התנהג
נורא מוזר, היה לו מבט רע בעיניים "אני לא ילד קטן אני יכול
לדאוג לעצמי אני לא צריך אותך בתור ביביסיטר" הוא אמר. ממש
נעלבתי וברחתי מהמסיבה, יצאתי קצת להירגע בחוץ, פשוט הסתובבתי
וחשבתי לעצמי. עברה בערך שעה והחלטתי שעדיף שאני אחזור למסיבה,
אחרי הכל גיא לא התכוון באמת למה שהוא אמר. הגעתי חזרה לבית של
נועה וחיפשתי את גיא. "אם את מחפשת את גיא הוא למעלה בחדר של
נועה, אבל אני לא חושבת שכדאי לך לעלות" שמעתי את הקול של אורן
החבר הטוב ביותר של גיא. פילסתי את דרכי בין כל האנשים שרקדו
ועליתי במדרגות לקומה השנייה. הדלת הייתה סגורה וממש לא היה לי
נעים להתפרץ ככה אבל משהו בתוכי אמר שאני חייבת לפתוח את הדלת.
ספרתי עד שלוש נשמתי נשימות ארוכות ופתחתי את הדלת, נשארתי
המומה, נועה וגיא לא הרגישו אפילו שנכנסתי לחדר והם המשיכו
להתמזמז על המיטה.
"אני לא מאמינה שעשית לי את זה" צעקתי בכעס ויצאתי מהחדר.
רצתי למטה במדרגות כשנועה רצה אחרי, מנסה לבקש סליחה, אבל אני
בשלי לא עצרתי והמשכתי לרוץ. מה שכאב יותר הוא לא הכאב על גיא,
בנים באים והולכים, אבל חברות נשארות לנצח, לא? אני כבר לא כל
כך בטוחה בקשר לזה יותר...