היא ישבה שם עם הכותנת הכחולה ליד המחשב וחיכתה לו.
הלחות הרגה אותה והמזגן החליט להתקלקל ברגע הלא נכון.
בריזה חמימה הגיעה מהחלון וקול של חתולים מיוחמים נשמע מבחוץ.
היא בחנה את השעה וגילתה שהיא מחכה לו כבר שעתיים.
היא עצמה את עיניה ודמיינה אותו מגיע עם דגמ"ח וחולצה ירוקה
מכופתרת. היא דמיינה אותו מעביר יד על שערה. אח"כ ידו מטיילת
לאורך גבה החשוף.
היא פתחה את עיניה והסכלה על השעון שוב. עוד 10 דקות עברו.
והיא עדיין מחכה. בלי שום סיבה מיוחדת דמעה נפלה על המקלדת
ונשברה.
היא עצמה את עיניה שוב וראתה אותו מחייך אליה, מושיט את ידו
ומוליך אותה למיטתה. היא דמיינה את שניהם מתחת לשמיכות... לאט
ומהר יותר. היא עצרה את נשימתה וגופה רעד.
כל גופה רצה אליו, כאב אליו... היא הייתה עושה הכל שבאותו הרגע
הוא יבוא ויקח אותה בזרועותיו.

אבל הוא לא בא.

והיא המשיכה לחכות לו... עד שנרדמה על המקלדת...

כשהתעוררה היא הבינה שהיא חיכתה לשווא שוב. והיא הבינה שהיא
צריכה להפסיק עם ההרגל המגונה שלה- לחכות לחייל שלה שלא יחזור
יותר. לעולם.