ראיתי אותה בפעם הראשונה במסדרון בית המשפט המחוזי. היא היתה
הבת של השופט אדמונד אוניגשלוס. שמלה ארוכה בצבע תכלת היתה
תלויה על גופה. אינני מצליח לשחזר איזה חלק ממנה ראיתי
לראשונה, אבל הזוית שנוצרה בינה לבין עיני, נתפסה בליבי. החלק
העליון של גופה נטה מעט שמאלה, והכתף השמאלית בלטה כלפי מעלה.
היד השמאלית שלה נמשכה אחורה, ומבעד לשמלה חסרת השרוולים, בלטו
קפלי בית השחי שלה, מרמזים על ההמשך הטבעי לתוך שדייה. ראשה
פנה לכוון שמאל, וקפלי צווארה בצד ימין נטו כלפי מטה ובהקו
באור הניאון של המסדרון. למרות שלא ראיתי, אני זוכר את עצמי
מדמיין את העצם הבולטת לאחור של כתפה השמאלית מתחת לשמלתה. ידה
הימנית גם היא היתה משוכה לאחור ורגלה השמאלית נטתה קדימה,
משעינה עשרים ושניים אחוזים מגופה על העקב. כל מה שרציתי,
באותו הרגע, היה רק לזיין את הבת של השופט. זה היה מסוג הדברים
שלא הצלחתי להסבירם. גם היום, חמש שנים אחרי שהלב קצת נרגע,
אינני מצליח להבין מה התרחש. דבר אחד ברור לי, המטרה היתה כל
כך בהירה, שלא טרחתי אפילו לקדש את האמצעים.
את השופט אוניגשלוס, הכרתי בתנאים קצת פחות מרגשים. שנתיים
לפני כן, הוא קיבל אותי לעבודה בלישכתו בתור מתמחה צעיר. הוא
היה הר אדם מיוזע ומקריח. קווצת שיערו האפור היתה רטובה תמיד,
כי שמשה מגבת לניגוב הזיעה מן המצח. הוא לבש חולצה לבנה נקיה
עם כפתורים שישבה בצורה מושלמת על קפלי בטנו העבים. חגורת
מכנסיו האפורים נסגרה מעל טבורו והיקנתה לו מראה של בובת
מישלן. הוא היה גבר שמן ונמוך, חסר פרופורציות ודביק, אבל היה
בו משהו מושך במיוחד. העיניים הקטנות שלו, שהתחבאו בתוך קפלי
הלחיים, היו טובות מדי. "שב" הוא אמר לי בקול עבה, כשנכנסתי
בפעם הראשונה לחדרו. הוא הרים את ראשו מתוך ערמת הנירות שעל
השולחן, ושלוש שערות מיוזעות נפלו על פניו. התישבתי בכסא העץ
הישן מול שולחנו. הוא הביט בי בעיניו הטובות ולא אמר דבר;
הרגשתי קצת נבוך והשפלתי את מבטי. "מתי סיים אדוני ללמוד?",
הוא שאל בלי להסתכל עלי. "אהממ", גמגמתי, "ביולי לפני שנתיים".
"ומה עשה אדוני במשך שנתיים?". "טיילתי", פלטתי בחוסר חשק. הוא
הרים את ראשו ונעץ בי מבט חודר. "איפה טיילת?" הוא שאל.
"בהודו", עניתי. השופט אוניגשלוס קם מכסאו. הוא ניגש לאדן
החלון ונעמד. מתח את גופו העגלגל והשעין את ידיו על המתניים.
מאחור אנשים נראים מיסתוריים יותר, חשבתי לעצמי ונזכרתי ברעיון
שפיתחתי בהודו. צילמתי עשרים סרטים של אנשים מאחור, נשים
בסארי, ילדים, סאדואים, רוכלים, כייסים ועשירים. כשחזרתי,
הזמנתי חברים לערב שיקופיות, של אנשים מאחור. רובם השתעממו,
אבל אלונה מיטלמן ישבה מאחורי כולם ובכתה. היתה לה שמלה כחולה,
בדיוק כמו הבת של השופט, אבל לא ידעתי את זה אז. בסוף הערב
ניגשתי אליה וחיבקתי אותה, אחר כך היינו בקשר שנה, עד שהיא
נסעה להודו בעצמה, ומאז לא ראיתי אותה. אוניגשלוס הסתובב ואמר:
"טוב", התקבלת. הוא ערם כמות נכבדה של תיקים ותקע אותם בידי.
"לעבודה" הוא אמר.
כשהסתכלתי על הבת של השופט מאחור, הבנתי שכבר ראיתי אותה
בעבר. אולי זאת היתה הסיבה שכל כך רציתי אותה. לפעמים
ה-דה-ז'ה-וו גורם למשיכה. למרות שלא ראיתי את פניה, היא נראתה
לי מאד מוכרת. התנוחה שבה עיני תפסה אותה, הזכירה לי את "זכות
המבט הראשון" של יאיר גרבוז בפריס. לא יכלתי לחשוב על תנוחה
יותר טובה למבט הראשון שהעניקה לי הבת של השופט. לא הצלחתי
להחזיק מעמד, וקמתי אחריה. הרגשתי כמו חוקר פרטי שעוקב אחרי
האובייקט. אנגלשלוס שנא חוקרים פרטיים, "מטונפים" הוא היה קורא
להם, ומדגיש את ה-מם. היא פנתה שמאלה במסדרון הריק, פניתי
אחריה. ניסיתי לתפוס את ריח הבושם שהיא השאירה, לנסות לקלוט
איזה חלקיק של געגוע. אחרי כמה צעדים היא נעצרה ונקשה שתי
דפיקות קלות בדלת העץ הכבדה. נעצרתי והבנתי, שזאת הדלת של כבוד
השופט.
השעה כבר היתה שש בערב. מסדרונות בית המשפט היו ריקים מאדם,
אך שלושה אנשים מילאו את המקום בנוכחותם: השופט, בתו ואני.
כהרגלי, נקשתי פעמיים בדלת העץ ומיד פתחתי אותה ונכנסתי. היא
ישבה על הכסא הישן, רגל מונחת על רגל וגופה הדק מתוח. "אהה",
היא פלטה בבהלה, "הבהלת אותי" ושמה את ידיה באופן אינסטיקטיבי
על חזה. השמלה שלה נמתחה קצת, ויכלתי להבחין בתווי גופה
העדינים. דמיינתי את הצבע של עורה, את חליקותו. ניגשתי לכוונה
ואמרתי: "שלום, אני האסיסטנט של השופט". היא חייכה בהקלת
רווחה. "נעים מאד". הרגשתי צמרמורת שהיא אמרה לי את זה,
העיניים שלה היו מחשמלות. חלמתי לרגע, כיצד אני שוחה בתוך
עיניה, המים שמסביבי תכולים וחמים אבל אטומים. הבנתי מאיפה אני
מכיר אותה. לפני כשנה, השופט נסע לירושלים לכינוס בנושא מדע
ומשפט. "התיק של שולמן נגד פיפנו במגירה הראשונה" הוא אמר
והדגיש את ה-מם. בצהריים פתחתי את חדרו עם המפתח שלי, ופתחתי
את המגירה. מעל ערמת התיקים והניירות ראיתי אותה, בתמונת מט,
עם אותה שמלה תכלת מחובקת עם השופט. מאחורי התמונה היה כתוב:
"ראש השנה". "נעים מאד", עניתי לה בקול עדין.  "איפה השופט",
שאלתי? "הוא כבר יצא", היא אמרה, "ביקש ממני לנעול את הדלת",
ונפנה בצרור המפתחות שהוא השאיר לה. "אני הולך לשתות משהו,
ממול, רוצה להצטרף?". היא הביטה בי לתוך העינים. "כן, למה לא
בעצם?". בדרך הקצרה לפאב, לא דיברנו מילה. אני אוהב להזכר
בהליכה הקצרה הזאת, ולהריץ אותה במוחי בהילוך איטי. צעד אחר
צעד, אני מריץ את הסרט קדימה. עוד דריכה, עוד נגיעה, היד שלה
הולכת קדימה, השמלה נמתחת על ישבניה העגלגלים, ואני עוצר את
התמונה. זה נותן לי כל כך הרבה כח, אני חושב, היכולת לעצור את
הזמן.
כשהגענו לפתח הפאב, היא שאלה: "איפה אתה גר?". "האמת, שפה
בבנין ליד". היא תפסה אותי בכף ידי ומשכה אותי במהירות. רצנו
במעלה המדרגות, כמו שני פרחחים שצלצלו באיזה פעמון וברחו.
כשניסיתי לפתוח את דלת הכניסה, היא כבר היתה תלויה על צוארי,
ורגליה החמות חבקו את מתני. נזכרתי באלונה מיטלמן. "אני מת
להזדיין איתך", אמרתי לה בערב לפני שנסעה להודו, אחרי שתיה
בלתי מרוסנת. היא הסתכלה עלי במבט חודר. "מה עוצר מבעדך?".
"את", אמרתי, "את עוזבת מחר. אני רוצה לשמור את הגעגוע כמו
שהוא". אחר כך נרדמנו מחובקים. הבת של השופט נכנסה לדירה
ראשונה. נפלנו על המיטה בחדר השינה. היא נשכבה על הגב והרימה
את ידיה מעל שיערה הארוך. הפשטתי את שרוולי השמלה שלה, יד אחר
יד. המשכתי להפשיל אותה למטה, היא הרימה את האגן כדי לעזור לי
לעבור את המשוכה. אחר כך הזדיינו והתנשקנו כל הלילה. היא לא
אמרה מילה, אבל אני זוכר כל נשימה וכל אנחה. אינני זוכר מה
אמרתי בלהט האהבים, אבל לפני שהיא הלכה, היא שאלה אותי: "אתה
אוהב אותה נכון?". "את מי?", שאלתי. "את אלונה". הבנתי מדוע
היא שתקה כל הזמן. "כן, מאד", עניתי לשנינו. "אני מקווה שזה
ישאר ביננו" היא הוסיפה. "בטח, אבא שלך יפטר אותי, אם הוא
ידע". "אתה בטח מתכוון לבעלי" היא חייכה והלבישה את השרוול
הימני של השמלה. לבשתי את התחתונים וחשבתי שבדיוק זיינתי את
אישתו הצעירה של השופט אוניגשלוס. כשהיא עזבה את הדירה שלי,
הסתכלתי עליה מאחור בפעם האחרונה ונזכרתי באלונה נפרדת ממני
לשלום בשדה התעופה.