היא נסעה.
"אני עוזבת" אמרה לי אחרי כמעט שנה שלא דיברנו.
"חוזרת לאמריקה". ניסיתי להסתכל לה בעיניים, להגיד לה שדברים
כאלה לא אומרים בצחוק, אבל לא ראיתי שם צחוק. ראיתי המון כאב.
לרגע, אפילו היה לי נדמה שאני רואה את החברה הכי טובה שלי.
היינו כמו אפונה וגזר, היא ואני. כל כך דומות- כל כך שונות. את
כל הילדות שלנו וההתבגרות שלנו עברנו ביחד. היה לנו משהו מיוחד
משלנו- כתבנו הכל אחת לשניה, עמודים שלמים במחברות עבות. הכל
היא הייתה בשבילי: חברה, אחות, פסיכולוגית, נפש תאומה.. ידעה
עלי הכל, הכירה אותי כשאני לא הכרתי את עצמי. ברחתי אליה מכל
הצרות שלי, והייתי בטוחה שכך גם היא, בורחת אלי, ואוהבת אותי.

עד שפתאום, פנינו לכיוונים שונים כל כך. בהתחלה עוד ניסינו,
ניסינו לחזור אחורה. אבל ככל שעבר עוד זמן, הפכה הריקנות
שמילאה אותי לכעס והפערים הלכו וגדלו ולא היה יותר שום דבר
שיצליח לגשר על התהום הזאת שנפערה בינינו. כשהייתי רואה אותה
לפעמים מרחוק, עמד שם אדם זר לחלוטין, אדם שלא הכרתי. הייתי
מנסה להסתכל עליה כשהייתה מסתובבת עם החברות החדשות שלה.
ניסיתי לבדוק אם היא מאושרת. פעם, הייתי יכולה לדעת זאת ממבט
קצר אחד. הייתי יכולה לדעת מה עובר עליה, על מה היא חושבת, מה
היא רוצה.  אך באדם הזר הזה שהסתכלתי בו ראיתי עיניים ריקות,
מנסות לשדר משהו אחר, בטחון כלשהו אך עם זאת ראיתי שם דיכאון
והרבה פוזה.היא כל כך השתנתה, חשבתי לעצמי. השתנתה ללא הכר
ממש.
אבל אז, כשהיא סיפרה לי שהיא עוזבת, סיפרה גם את כל השאר. שנה
שלמה הצליחה לסכם בכמה שעות. ברק הכה בי בזמן שדיברה והלב שלי
נשבר כשנוכחתי לדעת כמה טעיתי. "מעטה חיצוני הוא דבר שיכול
להטעות" היא אמרה, "הכל פוזות בחיים..הכל פוזות". והינה באמת,
ישבה מולי אותה אחת. סיפרה לי, אותה אחת שכמוני, איך התאהבה
במישהו ולא יכלה להתנתק ממנו שוב. הוא היה ההפך המוחלט של
האהבה הראשונה והאחרונה שלי: כשהחבר שלי, האהבה שלי, חשב כל
היום וכל הלילה על הצבא, עשה כושר במשך שעות, הלך לגיבושים
ולימי סיירות, החבר שלה, האהבה שלה, ישב בבקו"מ וסרב בכל תוקף
להתגייס.
כשהחבר שלי הלך כל היום משם לפה ומפה לשם, למד לנהוג, עבד אצל
אבא שלו והיה בצופים כל היום, החבר שלה לקח סמים, ניגן בגיטרה
ועבד מדי פעם בקיוסק בתל אביב.
ועם זאת, היא אהבה אותו כמו שאני אהבתי, נקשרה אליו כמו שאני
נקשרתי. כמוני, היא עשתה איתו הכל והוא היה הכל בשבילה. הייתה
מאושרת עד סוף העולם ולא הבחינה באיתותים ולא בסימנים. בדיוק
כמוני, גם אני לא הבנתי, שבעצם הוא לא אוהב אותי יותר.
ושוב, כמוני, לא יכלה להיות עם אף אחד אחר. חיכתה לו שיבין
שטעה, שיחזור.. חשבה עליו, אהבה אותו ורק אותו. כמוני.  
כשאני חזרתי אליו,גם היא. ואז כשבגדה בו, גם אני. כשחיפשה את
עצמה ואת האושר, כשנכשלה בלימודים, כשלקחה סמים, כשהתגעגעה
אליו     וכשבכתה בכל לילה, כך גם אני. אז נכון, פנינו
לכיוונים שונים לגמרי. גם כיוונים יכולים להטעות, כך גילתה לי.
נשארנו אותו דבר. אותו דבר בדיוק. היינו לאותו אדם כמעט. אך
ההבדל היחיד היה, שהיינו לבד. נשארנו לבד.
ועכשיו היא נסעה.
ארזה את כל חייה בקופסא גדולה. ואני, עמדתי מהצד. הלב השבור
והדומע שלי ביקש לצרוח לה "אל תלכי, אל תשאירי אותי שוב לבד"
אך השפתיים מיענו לדבר, והמילים נשארו בפנים. צורחות,
מתחננות.
את המחברות, סיפור חייה שלוב בתוך סיפור חייה- לקחה. ואני
רציתי לבקש ממנה שתשאיר לי אותן.  המחברות שבהם אני כתבתי והיא
ענתה, אני נחמתי כשהיא בכתה, אני הייתי מדוכאת והיא תמכה. אני
ברחתי אליה, בכל שורה ושורה שכתבתי ובכל שורה ושורה שקראתי,
וכך גם היא.ברחנו אל המחברות..
כתבנו בהם הכל- חמש שנים  שלמות כתובות על גבי נייר היא לקחה
ממני.
לא היה עוד טעם לומר שום דבר. "תשמרי על קשר" מגוחך לומר אחרי
שנה שלמה של דממה. הרי פנינו לכיוונים שונים ואלפי הקילומטרים
שהפרידו בינינו רק יגדלו עם הזמן.  אז כל מה שנשאר הוא השקט.
בעיניים שיבשו ובדממה הסתכלתי עליה נוסעת, הולכת ממני וכשנעלמה
פתאום תפסתי. המחברות. היא לקחה ממני את המחברות. את החיים
שלי, היא לקחה ביחד איתה. רציתי לרוץ אחריה, לצרוח לה, שתשאיר
לי משהו ממנה ובעיקר שתשאיר לי את החיים שלי. אבל היה מאוחר
מדי.

והיא נסעה.