(מתוך מכתב)
בסוף כתה י"א היינו צריכים להכין פרוייקט גמר בפיסול- תערוכה
עם בוחן חיצוני, כיבוד, יחידות בגרות והכל. קיבלתי חדר קטן
ומלוכלך שבדרך כלל משמש כמחסן, 4 מטר על 2. החומרים שאיתם
התעסקתי בהתחלה היו גוויות של חיות: שוטטתי בבית הספר וחיפשתי
גוויות של כל מני בעלי חיים על מנת לשים אותן במיצב שלי. את
יודעת כמה שאני אוהב חיות. מצאתי שלוש גוויות של עורבים אפורים
(שני זכרים ונקבה), גוויה של דרור ושני קיפודים. זאת הייתה מין
תקופה כזו- חשבתי שאני לפחות איזה יוכריד יוקראו או ג'ק קרואק
או איזה מישהו כזה (קורה): אתה ישן מעט מדי, קורא הרבה יותר
מדי, לא מתקלח במשך ימים (השיא שלי: 9, ואת יכולה לצחוק) וגם
לא מחליף בגדים. אכלתי רק כשהייתי רעב ושוטטתי בתל אביב במשך
שעות בלי כסף ובלי משהו מסוים לעשות. זה מגיע יחד עם התנזרות
ממגע אנושי (כדאי לך לנסות מתישהו, למרות שאין לי ספק שתסבלי).
דרך אגב, כאן זה הקטע במכתב שבו מצפים ממך להעריץ את האמן
המתייסר- - -
בכל מקרה: הגוויות שוכבות להן בארגז קרטון של "אבוקדו כרמל",
מאחורי הסדנה. העברתי אותן לארגז ירוק מפלסטיק של תנובה (כמו
שהיינו גונבים מהחדר אוכל כשהיינו קטנים), וכיסיתי בקרטון.
המטרה הייתה, מסיבות מובנות, שהן יתייבשו לקראת ההצבה בחדר.
חשבתי לחזור אחרי שבועיים ולהתעסק איתן- - -
קדחת. זה היה כל כך מסריח! הדבר היחיד ששבועיים בתוך
הארגז-תנובה הזה עשו היו להזמין עוד חבר'ה למסיבה: היו שם
תולעים וחיפושיות שאפילו לא התעכבתי להגדיר, וכמובן שהריח נשאר
לי בנחיריים גם אחרי ובזמן שברחתי משם בריצה. מאוחר יותר שמתי
לב שהדבר הזה הסריח את כל האזור כבר במשך כמה ימים. מה שבמידה
מסוימת היה מצחיק, כי זה היה באמצע בית ספר, מבינה? במבט
לאחור, אולי הייתי צריך להשתמש בהן- את חייבת להודות שזה לא
מקצועי במיוחד לוותר על עבודה רק בגלל שהיא מסריחה. אם הייתי
מציב את החיות שלי הן היו מסריחות את ביה"ס במשך שבועות. זה
היה יכול לתת לעבודה מימד חדש לגמרי. זה יכול היה להוות סוג
כלשהו של נקמה. בסופו של דבר, בניתי לי בתוך החדר הזה חלל
מגורים נזירי ומלוכלך לחלוטין, עם כל מני דברים כמו אוכל לשנה,
גרוטאות, רשימות, מזרון מתפורר והרבה חומר קריאה. את לא ראית
אותו כי הוא נשאר נעול במשך רוב הזמן, כששאר התערוכה הייתה
פתוחה למבקרים.
בכל מקרה, זה מביא אותנו להיום, שיוצא בערך שנה אחר כך. החלטתי
בכל זאת להביא את החיות שלי למנוחה נכונה. אני זוכר שתיעדתי את
זה בעשרות פתקים קטנים שרשמתי מתוך שינה (איבדתי בערך חצי), על
דפים שמהצד השני שלהם היו תרגילים במתימטיקה ועל קרטונים
משומשים של פיצה. בזמנו זה נראה מאוד מאוד יומרני אבל אתה לומד
להוריד את היומרות שלך. זה התחיל איפהשהו באפריל ונגמר איפהשהו
עכשיו. אז מה קרה באפריל? שום דבר. באופן קיצוני. נסעתי איזה
יום בשדות כי מישהו אמר לי שתולים עורבים מתים על מקלות גבוהים
בשביל להפחיד עורבים חיים כך שהם לא יבואו ויאכלו את מה שצומח.
אני אפילו לא מבין למה כל כך התלהבתי מכל העניין ואני לא מצפה
ממך לנסות להבין את זה במישור האמנותי כי אין איזה מסר נוקב
במשחקים החולניים והמסריחים שלי בגופות של חיות מתות- זה לא
בחיים לא יהיה משהו נגד חקלאים או בעד צמחונות. כבר הסכמנו
שצמחוני כנראה כבר לא אהיה, אבל גם את לא, ככה ש- - -
חקלאי, לעומת זאת- - -
אפריל: גמרתי לקרוא איזה שלושה ספרים של קורט וונגוט (מתן
ממליץ). לא היה לי הרבה מה לעשות חוץ מלנסוע לתקופות של כמה
ימים לתל אביב ולא לעשות כלום (בשלב הזה את עוד היית- - -).
הפרוייקט- גמר באמנות הסתיים ופתאום הבנתי שחוץ מהחברים
הניג'סים שלי פה בעיתון אף אחד לא ינדנד לי יותר להכין פסל או
ציור ושבעצם הכל תלוי בי- - - טוב נו, לא בדיוק, גם בך (חה חה
חה). אתה חושב: המממ... מה לעשות? וכשאתה סוף-סוף עולה על משהו
זה נראה לך סוף הדרך, ואתה מתעורר באמצע הלילה בשביל לרשום
הערות.
אתה מכירה את הבית הלבן? זה מין גן פסלים בין קיבוץ נירים
לקיבוץ ניר עוז. זה היה בית של שייח ערבי שגורש או ברח ב- 48',
ומאז שימש בעיקר למקום שבו מתנדבים (היום כבר אין) יכלו ללכת
לעשן סמים או מטאליסטים לעשות גראפיטי. היי, הם בטח עשו את זה
ביחד. כמה חודשים בשנה יושבות באזור חמולות של בדואים. את זה
את כנראה יודעת כי רוב הסיכויים הם שאבא שלך לקח אותך לשם
כשהיית קטנה. הרבה כתובות בערבית, בפחם או בעיפרון, על הקירות.
ליד המקום יש איזו חורשת אקליפטוסים של קק"ל (בחורף זה נראה
כמו אירופה, עם עשב וארנבים והכל). אה, ודרך אגב: מדובר באותה
חורשה שמצאו בה את הבעל של אודליה (שמלמדת ספרות) אחרי שהתרופף
לו איזה בורג. בקצה של החורשה, ליד הכביש, יש חורבות של בית
כנסת עתיק עם פסיפס. הפסיפס הזה מהווה גאווה לא קטנה אם אתה
ילד שגר בקיבוץ ואין לו הרבה מה לעשות בחיים. אפשר למצוא
בחורשה הזו הרבה שאריות של כבשים מתות. לא מעט פריקים עיטרו את
החדר שלהם בגולגלות לבנות עם התחלות של קרניים (לי הייתה אחת
בארון אבל העפתי אותה לפני שבאת לבקר, לכל מקרה שלא יהיה). בכל
מקרה, גן פסלים. אין לי ספק שאם הייתי מבקש אז היו נותנים לי
לעבוד שם- האחראי הוא אבא של חניכה שלי לשעבר (שגם את מכירה,
אני חושב), אבל זה הרבה יותר מהנה לעשות את זה בחורשה ליד, ככה
שכולם יראו וידעו שזה בא מבחוץ ובלי אישור. את יודעת, גיל 18.
גם אותך זה בטח יתפוס בעוד כמה חודשים. ד"א, גם עדיין לא אמרת
מה את הולכת לעשות ביומולדת שלך (עם המזל שלך זה יצא לפני מבחן
ולא תעשי כלום).
לא הייתי רוצה להתחיל לעשות השוואות, אבל נו- - - את מבינה למה
אני מתכוון. זה קשור לכל העניין הזה של האובייקטיביות שדיברנו
עליו כאילו היינו בני 40, ולא הייתי רוצה להתחיל עם כל זה שוב
עכשיו.
נסענו איתי ואני בטנדר טויוטה באיזה אחה"צ קפוא (מיד אחרי שהוא
חזר מהצבא) מחוץ לשער של הקיבוץ לקחתנו כמה סלים ישנים מפלסטיק
שחבר שלי מקיבוץ אחר (צחי אברבנאל מעין השלושה) הסכים לגנוב
מאופניים של אמהות בחדר- אוכל שלהם. בעצם הוא גנב די הרבה.
הרבה יותר ממה שביקשתי, בכל מקרה. היית צריכה לראות אותנו עם
הכפפות גומי המסריחות האלה- הורדנו איזה עשרה עורבים מתים
מהמקלות האלה ושמנו אותם בסלים. בדרך הוא קיבל טלפון שאיזה אחת
מהבסיס שלו נפצעה קשה בתאונת דרכים, אבל הבן אדם נשאר לעזור
(את מכירה אותו).
אחר כך המשכנו לחורשה הזו של קק"ל שכבר סיכמנו שאת מכירה
ותלשנו כל מני גדרות של הרשות הארכיאולוגית (מצאו שם עוד כמה
בארות לא מזמן)- אין טעם להביא גדרות חדשות לגמרי כשאפשר
להשתמש בגדרות שהמדינה מספקת בחינם (18 וכו'). הן היו קצת
חלודות ככה שהשארנו את הכפפות על הידיים, מה שהתברר יותר מאוחר
כצעד שגרם לריח של גופות העורבים להישאר (אבל לא גירדנו בראש,
אז זה בסדר). בכל מקרה, גידרנו בצורה מאוד מאוד חובבנית איזה
שטח בחורשה, ואח"כ תלינו את הסלים האדומים מפלסטיק בזוגות, ככה
שהם יצרו מין סוג כלשהו של כלוב- - - שמנו את העורבים בשקיות
כתומות בשביל שלא יבואו אליהן תנים או שועלים או הכלבים של
הבדואים. מה שמזכיר לי שפעם איזה מישהו מניר עוז קשר את הכלב
שלו לבול עץ בשדות והרעיב אותו למוות. יום אחד עברנו שם עם
אופניים והוא נבח, שבועיים אח"כ עברנו והרחנו נבלה.
אני עובר עם האופניים לאסוף איזו אסיסטנטית שעוזרת לאיזה אמן
מזדקן מהקיבוץ לפסל בשיש. שאלתי אותה אם בא לה לגוון, והיא
כנראה לא כ"כ הבינה למה הכוונה, אם את מבינה למה אני מתכוון.
מצד שני, לא קרה בינינו כלום- וגם אם קרה, הרי שלא היית מצפה
ממני לספר את זה לך, את יודעת. דווקא נראתה לא רע, היא, אמנית
בעצמה: סיפרה שהיא לומדת שנה א' בבצלאל. השם שלה לא צלצל לי
מוכר: נעה משהו, היא גדלה בתל אביב- אבא שלה הוא איזה מישהו
בתחום הפרסום, וזאת הסיבה שהיא לא צריכה לעבוד במלצרות בכל רגע
פנוי שלה ויכולה לנסוע לנגב למלא את הריאות שלה באבק של אבן
שיש בשביל פחות משכר מינימום. באופן מפתיע, היא מעריצה את
דושאן (מזכיר לך מישהי?).
הפעם לקחתי איתי בתיק כפפות ניילון ארוכות כאלה, שהמזריע של
הרפת משתמש בהן, ובתור קיבוצניקית אני אפילו לא צריך לספר לך
מה הוא בדיוק עושה איתן. בפעם שעברה לקח לנו 10 דקות לקרצף את
הידיים מהריח של העורבים, 10 דקות! אנחנו יושבים שם, נועה ואני
בשטח המגודר, ומלפפים חוטי ברזל מסביב לגופות של העורבים
המתים. ככה נוכל אח"כ לעצב אותן בכל מני תנוחות. הילדה החולנית
הזו עשתה איתן תאטרון בובות ואח"כ ניסתה לשכנע אותי שנשים שני
עורבים באותו הכלוב בתנוחות של מין אנאלי "אל תהיה כזה מרובע,
גם לעורבים מגיע להשתעשע", ואז היא לקחה ביד שלה עורב אחד
ודובבה אותו: "נו באמת, תלו אותי עוד לפני שהספקתי ליהנות
מהחיים- מתתי בתול, זה הוגן? זה הוגגגגן?". ותוך כדי היא מעשנת
נובלס ושותה מים מינרלים. מצחיק, הא?
בשלב הזה לקחתי גם אני גופה ביד וביימתי קרב בין שני העורבים.
אח"כ הכנו תה צמחים על גזייה והלכנו להציע לבדואים, שהיו במרחק
כמה מאות מטרים. כמובן שהם צחקו עלינו (בשלב הזה גם הסרחנו)
ואז נתנו לנו קפה. מה שהם לא נתנו לנו, זה לשבת על הכריות
שלהם- ובצדק.
חזרנו למקום אחרי שבוע. הגופות עדיין הסריחו, אם את שואלת.
הפעם מה שעשינו היה להלביש אותן בבגדים קטנים כאלה, של בובות
(עם קשתות ותכשיטי פלסטיק והכל), ולהכניס אותן לתוך הכלובים
שהכנו מהסלים של אמהות קיבוץ עין השלושה. את הבגדים כמובן
גנבנו מהמחסן של הפעוטון. השתמשנו ביותר מעשרים עורבים- היה קל
מאוד למצוא עוד. בשלב הזה היא הציעה שנעיף לכל הרוחות את הגדר
המטופשת של איתי ושלי ושפשוט נתלה את הכלובים בכל החורשה חוץ
מאיפה שהבדואים (מסיבות מובנות). עוד רעיון שלה, היה לשים
לעורבים תוויות מחיר זולות מאוד- כך שאנשים שיבואו לפתיחה
יתפתו לקנות הביתה גופה של עורב לבושה בשמלה או שאיזה גלריסטית
מתל אביב תחליט לעשות עם זה משהו. הכי יקר היה העורב-מלך שעלה
17.00 ש"ח, והכי זול היה עורב שהתפרק במהלך הליפוף: 8.00 ש"ח.
בסוף לא נראה לי שהגיעו גלריסטיות, אבל גם לא הזמנו אף אחת אז
לא נורא.
אנקדוטה: נועה מספרת שהיה לה שכן שאסף גופות של עכברים
מהמלכודות של כל הבניין. את צריכה לפגוש אותה.
רוב הסיכויים שאיזה מישהו בקיבוץ שלך גם עושה דברים כאלה.
אנקדוטה 2: ראיתי אותך לפני שנתיים בתל אביב ולא אמרתי שלום
(לא הכרנו עדיין, אבל בכל זאת: זכרתי את הפרצוף שלך מהבי"ס).
הלכנו לדבר עם הבדואים להסביר להם עם הפרוייקט, אבל הבן אדם
אמר שהם ממילא זזים תוך יומיים- כך שלא איכפת להם. איחלנו לו
בהצלחה והוא צחק והציע לנו עוד פעם קפה (הפעם גם הילדים שלו
צחקו, וזה הזכיר לי את המתנקשים ב-"איש מת" של ג'ים ג'רמוש-
תזכירי להשאיל לך את הפסקול יום אחד).
מצטער מראש שלא שיבצתי לך תיאורי נוף מאלפים ובחרתי בדרך הקלה
של להקביל את כל העניין לאווירה של סרט. קורה. בתור תחליף קחי
עוד אנקדוטה מהחיים של נועה: כשהייתה בת 13 היא ביקשה מאבא שלה
לקנות לה דאודורנט (כי היא כבר אישה, את מבינה), והוא אכן קנה
לה אחד- דאודורנט ספריי של בנים. כמובן שהיא לא הבינה בדברים
האלה, ובגלל זה כשהיא הלכה לביה"ס כל החברות שלה צחקו עלייה.
גורם לך להבין, הא? כמה שנים אח"כ היא מתחילה לזווג אנאלית
גופות של עורבים מתים.
מאה אחוז שגם לך קרה משהו דומה. תני לי לנחש: קיבלת מחזור
ראשון באמצע שיעור חינוך גופני. סתם, אני צוחק. אלו ניסיונות
למצוא רגעים טראומטים בחיים של ילדה טובה כמוך, שהפכו אותך לכל
כך סוערת מבפנים וממש לא קונצנזוס למי ששמע אותך מדברת אל עצמך
במשך יותר מכמה דקות ברציפות. ואחרי זה ברור שתגידי שלא מבינים
אותך.
בפתיחה של התערוכה כבר היית ואת יודעת מה הלך. הלכתי לישון עם
השיער מסריח ממדורה והייתי צריך לזרוק את הכריות לכביסה.
שאלה: איפה ישנת בסופו של דבר? השתמשת בשק שינה שנורית נתנה
לך?
הלכנו בבוקר לפרדס של האבוקדו וגילינו שגם הכלב של איתי מת. |
