הסטירה נחתה, בכוח.
לא הרגשתי כאב אמיתי רק משהו חם שהלך והתפשט על לחי ימין שלי.
משהו, עמוק בתוכי, נע לרגע. אמנם תנועה קטנה, כמעט לא מורגשת,
אבל הרגשתי אותה.
היא צעקה משהו. עיני נפלו על השפתיים הגדולות, האדומות האלה
שלה, שהתחשק לי לפוצץ באגרוף אדיר. אז תעשי את זה, לחש קול
בתוכי. המשהו הזה בתוכי זז שוב, אולי קצת בציפייה, הפעם.
עוד סטירה, מכיוונה, שוב על לחי ימין. באמת, הבחורה צריכה
ללמוד לגוון קצת, חשבתי. לפחות תחליפי לחי, זונה.
הפעם היה קצת כאב, כן, שלא הפריע לי במיוחד. זה זמן רב שאני
מלמדת את עצמי להתייחס לכאב בתור משהו שולי.
מה שכן הרגשתי ובגדול יותר, היה את הדבר בתוכי נותן קפיצה. מה
זה היה? כעס, זעם, התרגשות, שמחה? הכל ביחד?
משהו התחיל לפעום, חום עלה בי. הבטתי בה ובפעם הראשונה, בפעם
הראשונה ממש, ראיתי אותה. לפרטי פרטיה. לא רק דמות מטושטשת
וחסרת משמעות עם תלתלים בלונדיניים ושפתיים גדולות, אלא ראיתי
אותה. את האף הנשרי, את העיניים הזועמות, שהיו נעוצות בי, את
הגבות הדקות, המקומרות, את הסנטר החד, את הגזרה המלאה והחזה
הגדול. הכל ראיתי.
גיחוך עלה על שפתיי. אגרפתי את היד לאגרוף, הרמתי, והטחתי אותו
בשפתיים המגודלות האלה, בדיוק כמו שרציתי לעשות.
היא נראתה מופתעת. האגרוף שלי לא היה חזק מספיק כדי להפיל
אותה, היא עולה עלי במימדים גופניים. אבל בהחלט ירד לה דם.
קילוח דקיק אמנם, מאמצע השפה התחתונה, שם נפער חתך.
עכשיו השפה שלה תהייה אפילו יותר נפוחה, חשבתי לעצמי שנייה
לפני שהיא תפסה בזרועותיי, זינקה, ושתינו נפלנו.
היא חבטה בי עכשיו, בפנים, בגוף. הרגשתי חלק מהחבטות נחתות.
התגלגלתי ודחפתי, התנפלתי עליה בחזרה.
זה היה מדהים. הדם, זרם בי, בפנים ובחוץ, במהירות. הרגשתי
אותו,
חם. העורקים פעמו, הלב הלם בקוצר רוח. אקסטזה. חכיתי לזה הרבה
זמן, זה מה שהייתי צריכה. חבטת ההתעוררות. שוב להיות.
התחלתי לעלות את פני השטח. לצוף מהבועה ההזויה והפרטית שלי.
היא הכתה בי המון, אבל סוף סוף מצאתי תנוחה נוחה, מעליה.
נאחזתי ולא התנערתי. נצמדתי.
התרוממתי, עד שישבתי עליה. הבטתי בעליונות על הפנים שלה,
מתחתיי.
הן לא היו פגועות מידי. חוץ מהשפתיים, שאליהן היה לי דיבוק
מיוחד.
נשמתי והתנשפתי. התעוררתי, שמעתי את הקול שלה, חד באוזניי.
כל כך הרבה זמן הייתי רדומה, שקועה, שההרגשה הייתה כמו להיוולד
מחדש. צפתי ועליתי חזרה אל העולם.
השמש זרחה, ועשתה את העולם כמעט לבן מרוב בוהק.
העברתי את הלשון על השפתיים והרגשתי את הדם, קריר ומתכתי.
חייכתי, חיוך של שמחה אמיתית, בפעם הראשונה זה שנים.
הייתי מוכנה, ערה, דרוכה, והכל הודות לה.
התכוונתי להודות לה, באותו מטבע.
הרמתי את שתי הידיים, קמצתי לאגרופים,והתחלתי להנחית.
אגרוף אחד נחת על הלחי, שמעתי קול פיצוח עמום. אגרוף אחר
התפוצץ על האף, דם זרם בנהר מיד אחר כך, מהנחיריים. עוד אחד
בתוך העין, עוצם אותה בסגול, שיהפוך לכחול, שיהפוך
לשחור,שיהפוך, בתורו, לירוק, שיהפוך לצהוב, שיעלם. היא צרחה
עכשיו, נאבקה בי, התפתלה תחתיי. אבל לא היה לה סיכוי.
הייתי נמרצת מידי, מלאה באנרגיה, שלא בוזבזה כבר הרבה זמן.
שנשמרה במיוחד, לרגע הזה אולי.
הדם זרם, כל כך במהירות, פשוט טס בעורקים. הלב זינק קדימה
ואחורה, בהתרגשות. האזניים היו דרוכות לשמוע כל ציוץ, כל אנקה
הכי קטנה שלה. העיניים לקלוט כל פרט. והידיים- עדיין מאוגרפות,
המשיכו להכות.
כבר הפסקתי לראות איפה אני מכה. אחרי זמן מה הכל החל להטשטש
והצרחות שלה, להחלש. הפסקתי להכות.
הפנים שלה, גוש מלא כתמים כחולים, אדומים וסגולים. נפיחויות
קמו ועלו ונהר של דם זרם בינהן.
קמתי מעליה. הידיים כאבו לי, פרקי האצבעות בערו באדום והחלו
להתנפח. הנחתי שבימים הקרובים אני אזדקק להרבה קרח. היא תזדקק
לקצת יותר.
הדבר שבתוכי זינק זינוק אחרון. העפתי לה בעיטה בבטן. היא נאנקה
והתכווצה קצת. פניתי ללכת.
זה עבר.
כשהלכתי, הרגשתי את עצמי שוקעת שוב.
העולם שב לחוסר הצבע, לחדגוניות הרגילה.
הדם לא הורגש, הלב האט. הדבר בתוכי, הנע והבועט, השתתק.
האוזניים נאטמו, העיניים שבו לבהות באפטיות.
צללתי ושקעתי שוב לתוך הבועה הרכה שלי. וזה היה נעים. קצת כמו
לחזור הביתה, גם כשלא ממש רוצים.
התמקמתי שם, והמשכתי ללכת.
רדומה.