גררתי את הרגליים לאורך החדר.
קצצתי את העבר ונאנחתי.
הדבר היחיד שהייתי רוצה, זה מה שיש בפנים.
אבל אין שם כלום.
אני חושבת, יום אחד יהייה אביב
ירושליים, תל אביב,
שערי הגיהנום נפתחו כאן, אבל תלמד לא לראות.
נקודת ההעלמות תופיע.

אני זרוקה על כורסא, בוהה במרקע.
אני ריקה כאן, אבודה.
בתוך הוואקום, החלל הריק הזה שהוא אני, מחשבות צפות.
אנשים. עם מוזר. חלקם לפחות.
מבלים את רוב חיי ההבל שלהם בנסיון להבין מה בא הלאה וכרגיל,
מפספסים את העיקר (במקרה שיש עיקר- עוד לא הגעתי למסקנה
סופית,
אז נשאיר את זה פתוח, בינתיים).
הם צוללים פנימה.
גם אני צללתי פנימה. לא מצאתי שם הרבה.
יום אחד הם מבינים, שאין הלאה, או שהיה, באיזה שלב לאורך הדרך,
והם פספסו, כנראה בגלל שהם הסתכלו לכיוון הלא נכון, כרגיל.
הדרך הקלה תחסם, ואני אזכה במחיר הסופי.
מוות, מדויק כמו שעון, דחוס בפרק זמן מושלם.
ואם הוא מאחר או מקדים, זה רק מנקודת מבט אנושית.
אורות מהטלוויזיה, מרצדים לי בעיניים.
עוד אנשים, מזנקים עם הראש, נאבקים.
וזה מרתק אותי, ציר חוסר הרחמים, שסביבו נע העולם.
בינתיים בתוכי, מחשבות מתנתקות. הצליל הרועם של המציאות, מאיים
לפרוץ את החומה שלי.
אבל החומה שלי חסינה מידי, גם אם מפעם לפעם נפערים בה סדקים.
ולקצב צליל הפעימה העיקשת של המציאות, אני מוחקת את עצמי.
נקודת ההעלמות מופיעה.

מתוך בועה, עדיין בוהה במסך.
פיגוע. אמבולנסים, אנשים, רצים, צורחים, דם.
הכל כרגיל.
והכל בעיסה מהבילה של שלושים ושבע מעלות.
פנים על המרקע.
של פצוע, או של מת, של ילד.
אני מתרכזת, מתאמצת, ממצמצת בעיניים, לא מצליחה לראות את
הפנים.
נקודת ההעלמות הופיעה.