היא רק הלכה ברחוב.
רק הלכה כדי לפגוש אותי.
היא בטח הלכה בהליכת הצפרדע הידועה שלה, בעוד שהיא שרה לעצמה
שירים מהקלטת של חני נחמיאס...
היא אוהבת ילדים . גם חיות.
היא חכמה ואינטיליגנטית בצורה מושלמת שכזו.
היא עקשנית ונחושה, וכאשר היא רוצה משהו, כלום לא יעצור אותה.
אפילו לא הפחד הכי גדול שלה.
היא מצחיקה, היא נחמדה לכל דבר, היא חיננית ומתוקה.

טוב...............היתה.
היא מתה לפני שנתיים ושלושה ימים.


אני עדיין נוהגת לשבת במקום הסודי שלנו (הייתי מגלה לכם אבל
הוא באמת סודי..)
אני רק יכולה לגלות שהנוף שרואים ממנו הוא הנוף של הים הכי יפה
בכל העולם.
תמיד כשהיינו רוצות לברוח מהכל, או פשוט לפרוש מהחיים, היינו
באות לשם ומעודדות אחת את השנייה.
היינו יושבות שם שעות על גבי שעות, עם אוכל, מוזיקה, או סתם
שמיכה. פעם אפילו ישנו שם.
זה היה המקום רק שלי ושלה. ואף אחד לא ילך לשם חוץ מאיתנו.

אני מתגעגעת אלייה כל כך. הייתי נותנת הכל בשבילה.
היא כל כך אהבה אנשים, ואנשים כל כך אהבו אותה.
החיוך שלה הביא אושר לכל כך הרבה אנשים, במיוחד לי.
לפעמים אני פשוט רוצה להעביר סכין בחור הזה שנוצר לי כשהיא
נעלמה.
חור כל כך גדול, כל כך עצום, כל כך משמעותי בחיים שלי.
חור שנמצא בדיוק באיזור שבלב.


היא זאת שהייתה איתי מגיל התמימות, תמכה בי בכל מה שאי פעם
רציתי, עברה איתי את המוות של סבתא, את הקשיים הנפשיים, את
הפגישות עם הפסיכולוגית, את הבריחה מהבית.
היא השאירה אותי בחיים האלה, והלכה לה.
אבל אני לא כועסת עלייה,
אני רק מתגעגעת.
היא הייתה הדוסון שלי, הרי לכל ג'ואי יש דוסון.


אז אם את שומעת אותי שם למעלה,
בבקשה תחזרי , מהר,
כי הזמן חולף,
ואני לא יכולה בלעדייך.



אני צריכה אותך.  כמו תמיד.