התפאורה: לבנון 1982.
המספר: חייל חי"ר מיואש, שחצה זה מכבר את גבול ארבעים
הקילומטרים ועוד מעט קט ישכשך רגליו במיצר הבוספורוס, בואכה
איסטנבול.
מקום ההתרחשות: מוצב האנטנה בג'בל ברוך. חורף, שלג בגובה שישה
וחצי מטרים וקור כלבים.
ניצבים: חובבי ציון (אל אמאל, פתח, וליד ג'ונבלאט, סורים
עצבניים, פלנגיסטים חובבי אוזניים ושיעים עם נטיות אובדניות).

הדרך היחידה להתקשר הביתה עוברת דרך טלפון שדה עתיק. אם תחולל
שעתיים ויהיה לך מזל, תגיע לסיגי מסטיק, המרכזנית האסרטיבית של
מצ"א (כלומר מרכזיה צבאית אזורית, או משהו כזה. לא זוכר
בדיוק). משם הדרך קצרה - דרך המפקדה של הקומנדו הסורי בבעל-בק,
לישכת היו"ר במערב ביירות, המכולת של אבו-עיסא בדאמור, הבוטקה
של הש.ג. במעבר ראש הנקרה והופלה, על הקו אחיך  הצעיר, שנשמע
כאילו הושלך לתוך פעמון צלילה בעומק אלפיים מטר מתחת לפני הים.
כל זאת, כמובן, בתנאי שהחבר הערס של סיגי לא מנסה להשיג אותה
בדיוק, שאז היא תוקעת לך פלאג מוות, וסיכוייך לקבל קו שווים
לסיכוייו של בשיר ג'ומאייל לשרוד שבועיים בתפקיד נשיא לבנון,
אללה ירחמו אמן.

אז מחוללים כאילו אין מחר, ולאחר חצי שעה של פיצפוצים
והשתנקויות אלקטרוניות עולה הוד מעלתה הממוסטקת על הקו, רק
שהפעם אין מסטיק, אין קול צווחני ומאנפף, אין שנאת אדם באשר
הוא חי"רניק, ובעצם אין בכלל סיגי. זו מישהי אחרת, עם קול נעים
מאוד, מבטא אנגלוסקסי וחיוך שאפשר להרגיש דרך האפרכסת המשומנת
(רוזנר המניאק דיבר לפני. בפעם האחרונה שהוא ניקה אוזניים
גולדה עוד הייתה ראש ממשלה).

סיגי מתה? אתה שואל בתקוה.
חס וחלילה, היא צוחקת. סיגי ברגילה. לאן אתה רוצה לחייג?
לטורקי, אני מהמר. פולטי טאוארס, 455778.
הצחוק שלה מתגבר. ג'אסט דונט מנשן דה וור, היא אומרת.
נחמד מאוד לדבר עם מישהי ששולטת ברזי המלון של פולטי, באמצע
הדיכאון. החברה שלי נטשה לטובת איזה ג'ובניק זמין, והסביבה
הנשית המיידית מורכבת בעיקר מאקסמפלרים אקזוטים בגלביה שחורה
ורעלה. קדימה הסתער! אני משתמש בכל השטיקים האפשריים, מתעלם
מהנעליים שזורק עלי ברדוגו העצבן שמחכה בתור, ובסופו של דבר
מחלץ ממנה שם ומיקום. קוראים לה ג'ייני (בחיי) והיא יושבת
בצור, במגורי הבנות במפקדה.

יש סיכוי לקנות לך סחלב אצל רוזה המשוגעת?
איך בדיוק, היא מלגלגת. אתה בג'אבל ואני חוזרת בשבוע הבא לראש
הנקרה. וחוץ מזה אני לא מכירה אותך בכלל.
את כבר תזהי אותי, אני אומר, לפי הבוץ על הפרצוף. ואני מגיע
מחרתיים בבוקר.
בטח, היא אומרת. בערך כמו שאני אהיה בש.ג. בתשע, עם בנדנה
אדומה על הצוואר.
אז קבענו, אני צוחק ומנתק סופסוף, שניה לפני שברדוגו מכבה לי
סיגריה באוזן.
בלילה אני שומר עם רוזנשטיין, שמנסה כבר למעלה מחודש לשכנע את
הקב"ן שהוא מטורף, בלתי אחראי למעשיו וסכנה לציבור מהלכת על
שתיים, אבל זה לא ממש עוזר לו והוא נשאר תקוע מעל סולטן יעקוב.
לאחר הסיגריה השלישית אני מספר לו על ג'ייני, שמחרתיים בערב
תיעלם לי לנצח כרגיל. הוא חושב רגע וטופח על המצח.
זהו, הוא שואג. בינגו! אתה הולך לפגוש אותה ואני סופסוף מחלץ
מכאן.
איך בדיוק?
במשך חמש הדקות הבאות מסביר לי רוזנשטיין את תוכניתו הגאונית.
אני מוכן להישבע שיש לו ניצוץ מוזר בעיניים. אופציית הקב"ן
נעשית ריאלית מתמיד, כשמסתבר לי שהבליינד דייט שלי ומנוסת
הרוזנשטיין מבוססים, שניהם, על השאלת כלי תחבורה צה"לי לתקופה
מוגבלת. הדבר הזמין והיחיד שמתקרב לתיאור הנ"ל עונה לשם ברדלס
M-113, להלן נגמ"ש.

חמש בבוקר, אי-שם מעל משולש טובלנו. חושך מצרים וטמפרטורה
שהייתה מקפיאה אסקימוסים עשויים ללא חת, שלא לדבר על כמה
חפ"שים מקומטים העסוקים בהתארגנות לפתיחת ציר, שרויים בדיכאון
הקיומי המקובל בסיטואציות משמחות כנ"ל. רק הצוות ממחלקה שתיים
מפגין מוטיבציה חשודה בעליל. רוזנשטיין המטורף, למשל, משרקק
בעליזות את הלהיט האחרון של בוני טיילר. הקסדה של אברבוך השמן
משמשת לו כלי הקשה. נכון שהיא מכילה גם את הראש של אברבוך
עצמו, אבל  אברבוך קשישא נעשה אדיש משהו לאחרונה. אולי זה קשור
לפצצת אר.פי.ג'י שפיספסה אותו בכמה מטרים, לא מזמן, בעודו
משתופף מעל הבול קליעה בניסיון נואש להיפטר מהשלכותיה המעיקות
של דיאטת לוף ורולדה עוף, מבית היוצר של ריכרד לוי.

קקון הנהג תחוב בקרביים של מנוע הנגמ"ש, מפיק קונצרט של חבטות
מתכתיות, קרקושים עמומים ומבחר קללות בצרפתית שוטפת. לא משהו
אקסטרה אורדינר, כמובן. קקון ונגמ"שו מנהלים מערכת יחסים
קורקטית, המבוססת על תיעוב הדדי עמוק. בדרך כלל רוחפות
עצמותינו בתא הלוחמים, בעוד השניים דוהרים בלא מעצור בדרך
הפיתולים התלולה בואכה דאון טאון עין-זחלתא. אח, קקון יא קקון,
אני מהרהר. יום הדין הגיע.
 
דרור המ"מ, שממילא שרוי במצב רוח קטלני מאז השיחה האחרונה עם
החברה שלו (זה לא אתה, זה אני),  בועט בכמה גופות שסרוחות על
הקרקע. הזומבים רוטנים משהו לעצמם ומדשדשים אל הנגמ"ש. לא חולף
זמן רב ופלוגת הרב"טים המהוללת יוצאת לפתיחת הציר היומית: דרור
ועוד שלושה נידונים בחוד, משרכים דרכם ברגל. רוזנשטיין,
אברבוך, גוזל ואני בנגמ"ש מאחור. קסדת הג'נטקס של קקון בולטת
מעל צריח תא הנהג, ושירת ה"לס מואה טממההההה" שלו קורעת לי את
האוזן בקשר פנים. מעט מאוד דברים גורמים לי להתחנן לעלות על
מטען צד, והיכולת הווקאלית של קקון היא בהחלט אחד מהם.
במחשבה שניה -  דיר באלק, אתם שם, חיות דו-רגליות עם קיבעון
אנאלי, שערות על הפנים וקלאצ' ביד. אני יש לי בליינד דייט
בצור. בלי מטענים היום, נבלות.

אללה, לעיתים, נוטה חסד אפילו לכופרים ציונים שטופי הורמונים.
הדרך למשולש טובלנו עוברת בנעימים, וההטרדות היחידות מגיעות
מצידו של גוזל, אלוף העולם בהפקת גז מתאן מחמין צה"לי. המחשבות
על ג'ייני (גוביינא גוביינא אהובתי) מסייעות לי להתעלם גם מזה.
רק עכשיו אני נזכר שאין לי מושג איך היא נראית, אבל זה כבר
מאוחר מדי. מבט אחד לעבר עיניו המתרוצצות של רוזנשטיין מבהיר
לי שעברנו את נקודת האל-חזור, וחוצמזה, אבא כבר לימד אותי
שאסור להבריז לפסיכופטים. במיוחד לכאלה עם שלושה רימוני רסס
באפוד.

עוד עיקול אחד, ושלושת הארזים המבשרים על הפסקה מופיעים במלוא
הדרם. פיתחה רחבה משתרעת לכל עבר. הכוח המובחר מסתרח חיש תחת
כל שיח רענן, כולל קקון העגלון. אני נשאר על הנגמ"ש, יחד עם
שותפי המעורער שמשתחל במאמץ מסוים אל תא הנהג. נהמת ההתנעה לא
מעוררת תשומת לב מיוחדת, אבל אז דורך רוזנשטיין בחדווה על
דוושת הגז. בליל צווחות עמומות בוקע מתוך ענן האבק שנותר
מאחור. אנחנו מתעלמים בחן. ייייייייייי-האאאאאאאאאאאאא, צורח
רוזנשטיין, בפאלו ביל סטייל. אני רק חושב על קימורים נשיים,
מבטא בריטי ובנדנה אדומה, שמחכים לי במרחק כמה עשרות
קילומטרים, כיוון כללי דרום-מערב.  כל השאר, נו, על הזין שלי.
ממילא זה הוא שיושב עכשיו בקונטרול.

 
כמה דקות עוברות עלינו בדהירה מפוקקת עצמות. אני מסניף אופוריה
מתוקה מעורבת באדי סולר שרוף, באדיבות צינור המפלט המפוחם
שמפמפם על הסיפון מימין (ושוב תודה לך, הו אינג'ניר אמריקאי
מופלא שתכנן את הזחליל המתנייע הזה. מי ייתן וארובת רדינג ד'
תהיה תחובה לך עמוק בוושט עד יומך האחרון, אמן).  כשרמת
האדרנלין יורדת, מתחילים מספר עניינים פעוטים להטריד אותי. לא
שמדובר בשאלות קיומיות הרות גורל, חלילה, אני מבהיר בזהירות
לרוזנשטיין, שמצידו מושך בסטיקים ועושה קולות של F-16 באמצע
הפצצת הכור העירקי - אבל מה, אולי כדאי בכל זאת להקדיש להם כמה
שניות.

טוב, אומר רוזנשטיין. הוא בוחן בעניין-מה קשישה גרומה וחסרת
שיניים, שמסרבת להתרשם מנגמ"ש שועט. בשניה האחרונה היא נחלצת
בזינוק מרהיב ואחר-כך מנופפת אלינו אגרוף ומקללת בערבית
ספרותית. אבל שיהיה קצר, הוא נוהם, לא כמו שלשום בלילה שהתחלת
עם שפנדוזה באמצע המארב חודר והיינו צריכים להשתיק אותך עם
הגרב של חתוכה.
הוא מתכוון לשפינוזה, אבל כדאי להדחיק. תראה, אני מנסה. בכל
זאת השארנו כמה חבר'ה באמצע שומקום, וחוץ מזה כדאי שתעדכן אותי
בתוכנית הטיסה לפני שנגיע לבקעה ונפריע לריפעת אסאד באמצע
הבראנץ'.
אפשר ממש לשמוע את גלגלי השיניים במוחו האורנג-אוטנגי של
רוזנשטיין, חורקים לאיטם. גירוד נמרץ בפדחת לא בא בחשבון
מצידו, שכן הקסדה תקועה לו בדרך. אה, הוגה העילוי בסופו של
דבר, הנגמ"ש של מחלקה שלוש יוצא  שעה אחרינו, בטח יאסוף אותם.
מה זה תוכנית טיסה?

שאיפה ארוכה של אוויר. לאן נוסעים, רוזי דרלינג, לאן נוסעים.
מ'זתומרת, הוא תמה, אתה לא יודע? אני כולה תכננתי עד הקטע של
הנגמ"ש שודים.
אני נזכר בפטיש הכבד, שקשור בירכתי הסיפון. האפשרות לגרום נזק
מסוים לגולגלתו העבה של רוזנשטיין קוסמת לי בהחלט, אלא שלפתע
בוקע בקשר חוץ קולו של דרור המ"מ, שמתנסח בבהירות. אאאררררררר,
גגגגררררר, ססס-אמ-אמ-אמק, עבור.

בחור טוב, דרור. תמיד ידע לשמור על נוהלי דיבור בקשר. בהתאם
לתוכנית, אני מבהיר לו את הסיטואציה: רוזי השתגע סופית, ואני -
חף ותמים כאמא תרזה שנקלעה למסיבת טוגות - תקוע איתו בנגמ"ש
הדוהר. הצילו, הצילו, עבור.
תעצור אותו, מחרחר מפקדנו הנערץ בחרון מזוקק. אני נאלץ להזכיר
לו שמדובר במשוואה בלתי הוגנת ביסודה, יען כי בחור חסון הוא
רוזנשטיינו החביב, מאה תשעים ושבעה סנטימטר על מאה עשרים
קילוגרמים עצבנים במיוחד ועורף בעובי של איטונג.
אז תירה בו?
דגל שחור, המפקד. בלתי חוקי בעליל.
אאאררררר גגגררר ססס-אמממ-אמממממ-אממממקק - קליק.
שקט. איזה כיף.

ממשיכים להתגלגל. המחסום שלנו בעין זחלתא עוד לא עודכן בבריחה
הגדולה ואנחנו עוברים בכבוד הראוי. באופק, מעל הרכס הקרוב, כבר
נשקפת העיירה בית-א-דין. אחר כך רק עוד חמש דקות לדיר אל קמר,
ומשם כבר אפשר יהיה לראות את הים ואת שדה התעופה של חלדה, מה
שאומר כביש החוף, וצידון, וצור, וג'ייני לאב. רק שעכשיו מזכיר
לי הגורילה שאנחנו נכנסים לשטח הפקר, בשליטת כמה מאות מקומיים
עבדקנים המצוידים במגוון מעורר כבוד של נשק בכל הקליברים
האפשריים, אינטרסים מנוגדים ועניין משותף אחד שמתמצה במנטרה
"איטבח אל רוזנשטיין והכאלב הציוני שאיתו ויפה שעה אחת קודם".
אז אנחנו עוצרים מבעוד מועד, מקיימים סיעור מוחות חפוז וקובעים
את עיקרי האסטרטגיה שננקוט בה מעתה ואילך:

א. חיילים במדי חקי עם כתובת "צ.ה.ל" בצהוב מעל הכיס השמאלי של
החולצה - טוב.
ב. דמויות במדים מנומרים, כאפיות אדומות וקלאצ'ניקוב, שצועקות
הברות גרוניות - לא טוב.

זהו, עכשיו אף אחד לא יוכל עלינו, אומר רוזנשטיין ומתניע. אין
לי שמץ מושג מי שמר עלינו מלמעלה באותו יום. כל מה שזכור לי
מהשעות שחלפו אחר-כך הוא רעש המנוע, גשם שוטף שהחל לרדת, ובוץ.
הרבה בוץ. המחבלים של 1982 שנאו להירטב; זו הסיבה, כנראה,
שבסופו של דבר אנחנו מגיחים בריאים ושלמים בקצהו המערבי של
כביש ואדי דאמור, זוכים רק למבטים אדישים מנוסעיה של
אוטוביאנקי לבנונית מזדמנת (שמונה מבוגרים, ארבעה עשר ילדים
ודודה אחת אלמנה עוטה שחורים). כשהוא חורק על אדי הסולר
האחרונים במיכל הדלק סב לו נגמ"שנו הספורטיבי ועוצר, לבסוף,
בשער סדנת החימוש הגדולה שעל חוף דאמור, שם כבר ממתינה לנו
ועדת קבלת פנים של מם-צדיקים מרי נפש. רוזנשטיין מרוצה: זה חלק
מהתוכנית שלו. הוא מושך החוצה משני הצדדים את ביטנת כיסי
המכנסיים, פותח את כפתורי החנות, שולף את הזין לאוויר הקר
וקופץ מהנגמ"ש.

אההההה, הוא שואג אל עבר המאנייק המבועתים. אני פיל! אני פיל!

תגידו מה שתגידו על רוזי, אבל נתון פיסי מסוים במיפרט הטכני
שלו היה יכול לגרום רגשי נחיתות גם לקבוצת שחקני כדורסל שחורים
באמצע המקלחת. המאנייק בהחלט מתרשמים, ולוקח להם כמה שניות
להתעשת ולזנק עליו ביחד. אני מנצל את המהומה כדי לחמוק ולטפס
על מיכלית סולר צבאית שיוצאת מהבסיס ופונה ימינה, לכיוון
דרום.
לאן?
הוא נוסע לצור, לתדלק את המג"בניקים. יש אלוהים. סע, אחי, סע.


צידון פקוקה לחלוטין, והתנועה משתחררת רק בכיכר השמוק
המיתולוגית. שעה נוספת מזדחלת לאיטה על ציר בוקיטו עד סרפנד,
וזהו, צור. המיכלית עוצרת ליד בסיס המפקדה, וש.ג. משועמם מציץ
בי בפליאה כשאני טובל שתי אצבעות בעיסת הבוץ המקיפה את הבוטקה
שלו ומצייר פסים על הפרצוף. הבטחה זו הבטחה.
מה אומר ומה אדבר, לפעמים זה קורה כמו באגדות. ג'ייני באמת
יושבת שם בבוטקה. גוף גבעולי, שיער שחור בתספורת קארה קצוץ,
עיניים ירוקות וחיוך צחור. עשרים שנה חלפו, והיא נראית בדיוק
אותו דבר כשאנחנו יושבים במרפסת עם הקפה של הערב.
איחרת, היא אומרת.
נכון, אני אומר. היו פקקים.

רוזי, בסופו של דבר, אכן זכה בפרופיל הנפשי המבוקש, ונעלם מבלי
שוב. אני חטפתי ריתוק של שלושה שבועות בעוון נפקדות של יומיים
(קפה, עוגיות והרבה ג'ייני). לקקון יש מוסך בחיפה וגוזל הוא
כירורג בפיטסבורג. ותמיד, כשמראים בערוץ שמונה סרט על פילים,
אני צוחק וחושב על רוזנשטיין.