הוא גמר בתוכה והיא הייתה כל כך צמאה. כל הדקות האחרונות היא
נאבקה במחשבות על הצמא, דוחקת אותם לאחורי מוחה מנסה להתרכז
במעשה האהבה. היא די חדשה בכל העניין הזה, אבל היא מנסה לצבור
ניסיון מהר ככל האפשר. הם לא רואים אחד את השני הרבה, הוא גר
רחוק. והיא במשך כמעט שנה סירבה לשכב איתו. הסיבה לא ידועה.
היא הבטיחה לעצמה שתחכה עד גיל 18 וכך עשתה, למרות שלעיתים היה
לה ברור שכל העניין הזה של "לחכות" הוא טכני בלבד, אינו משרת
שום מטרה, בכל זאת חיכתה- ומה כבר תעשה?
ימים מעטים אחרי יום-הולדתה ה-18 הם שכבו בפעם הראשונה. היא
קצת התאכזבה. בספרים זה היה הרבה יותר מפואר. כמה ימים אחר כך
הם שכבו שוב וזה כבר היה אחרת לגמרי. היא בחורה סקרנית, אוהבת
ללמוד, תמיד מנסה להיות הכי טובה שאפשר. וכך היא מנסה כל פעם
תנוחה חדשה, קוראת בספרים מחפשת באינטרנט. חוקרת אחר החיפוש
לפסגת העונג. זה מחקר בשבילה, אחרי כל ניסוי אוספת משוב,
משתפרת מנסה אחרת.
הוא גם נהנה. הוא לא היה בתול והוא חיכה לה בסבלנות בלי להגיד
מילה כמעט שנה, היא עכשיו מנסה לפצות אותו. הוא לא מתלונן. הוא
לא יכל אפילו לדמיין כשהתחילו לצאת שדווקא היא תהיה כזו נועזת
ועם כזו פתיחות.ואולי בעצם הוא זה שעשה אותה כזו.
ועכשיו היא פשוט כל כך צמאה.
אז היא יורדת למטה לשתות, לא טורחת אפילו לשים תחתונים, לזרוק
על עצמה חולצה, אפילו לא מגבת. ההורים שלה בחו"ל והיא לבד
בבית. לבד איתו. היא לוקחת שתי כוסות, לא שוכחת אותו, פותחת את
המקרר מוציאה בקבוק קר של מים. והיא מרגישה רטיבות זורמת במורד
ירכה. היא עולה למעלה, שמחה, עכשיו יוכלו להמשיך בטקס החמוד של
האחרי. הם לא מעשנים  אחרי שגומרים הם רק מתחבקים ולוחשים דברי
אהבה אחד לשני. היא שמעה על כאלה שנרדמים ישר אחרי, זה נראה לה
מוזר. היא כל כך ערנית. מוכנה להתחבק ולהתכרבל שעות, לנצח. כל
כך כעסה על עצמה שפספסה את הטקס הזה שלהם- זה החלק הכי כיף.
אבל היא הייתה כל כך צמאה. עכשיו שהם שניהם ירוו את צימאונם הם
יוכלו לשכב במיטה ולספר אחד לשני כמה הם אוהבים וכמה הם חשובים
אחד לשני. היא נכנסת לחדר מחייכת מחכה לטקס שלהם אבל הוא נראה
מוטרד. הוא מתעסק עם הקונדום. והיא עוד יושבת לידו מחייכת
עדיין לא מבינה. עד שנפל לה האסימון והיא הבינה שקרה משהו.
"נקרע?" היא שואלת. מקווה, מתפללת ל"לא" או ל"מה פתאום" אבל
במקום היא מקבלת "אולי" מהסס. היא כבר מבוהלת כולה, וזה הרי
הפחד הגדול ביותר שלה. היא נוגעת ברטיבות שעל ירכיה, לא יודעת
מה לעשות. "תטעם", לא מאמינה בכלל שהיא מבקשת ועוד יותר לא
מאמינה שהוא מסכים. כנראה הוא מאוד מבוהל, זה רק גורם לה לפחד
יותר. הוא טועם והבעה של גועל נפש עולה על פניו. זה קצת משמח
אותה."מגיע לו" היא חושבת בלב והיא לא מצליחה להבין במה בדיוק
היא מאשימה אותו.

וכבר ברור שמשהו לא בסדר. זה לא עובר אצלה תהליך של עיכול היא
עוברת למצב מריונטה, היא יוצאת מעצמה. עכשיו היא כבר לא היא.
היא רק מפעילה בובה, משחקת דמות בהצגה, שואבת את המידע על מה
צריך להגיד מהסרטים שראתה או מהספרים שקראה. וכי מאיפה תדע מה
להגיד ואיך להתנהג. ועכשיו נראה לה מתאים לשתוק, להיראות
עצובה, אולי אפילו לדמוע מעט. היא, המפעילה, יודעת שיהיה טוב,
שהכול יסתדר, שיש פיתרון לעניין, שאין מה לדאוג. אבל המריונטה
נכנסת למצב פאניקה, כדי לבחון אותו. לראות איך הוא מגיב. ואולי
פשוט בגלל שזה מה שנכון לעשות, להיראות מפוחדת. ואם הייתה
כותבת עכשיו סיפור והגיבורה הייתה בסיטואציה הזו, זה מה שהיא
הייתה אומרת לה לעשות. לשתוק, לבכות, להיראות מבוהלת.

"אני אוהב אותך" הוא אומר, לא יודע מה כבר יכול להגיד. אבל לה
זה לא משנה גם ככה, היא מענישה אותו, היא בכוונה מנסה להכעיס,
להכאיב. הוא הרי הגורם לכל זה. "מה זה משנה עכשיו?" היא עונה,
מבטלת במשפט אחד את המשמעות המקודשת של המשפט שלו. והוא מרגיש
חסר אונים עוד יותר כי אפילו הדבר היחיד שיכל להגיד לא מתקבל
אצלה, אבל לה לא אכפת. חוסר האונים הוא חלק מהעונש. הסבל כאן
הוא שלה, והיא לא תיתן לו לגנוב ממנה את התפקיד הראשי בטרגדיה.
גם אם ינסה בדברי מתיקות. ומה באמת תעזור לה האהבה, הרי היא זו
שהכניסה אותה לצרה הזו.
והיא בדרך כלל לא כזו רעה, היא בדרך כלל לא רעה בכלל. זה הפחד
הזה שמשתק אותה, הוא שגורם לדברים להיאמר ועכשיו היא יודעת
שהיא מריונטה בידי מישהו אבל היא כבר לא בטוחה כל כך שהיא זו
השולטת. מישהו אחר כותב את המחזה, היא רק משחקת את השורות
שנתנו לה.  היא לוקחת את המצעים שלה עוברת לחדר השני, היא לא
מסתכלת לו בעיניים, עמוק בפנים היא יודעת שיש לה הרבה מה לפחד,
הרבה מה להפסיד אבל הדאגות מודחקות עמוק עמוק בתוכה היא כרגע
רק משחקת משחק, כאילו כל זה זה רק סימולציה, שאלה היפותטית. מה
היה קורה אם..
הוא בא לישון איתה, מבולבל ממנה, מבולבל מהסיטואציה. לא יודע
מה המקום שלו בכלל בכל המשחק הזה. לא יודע מה להגיד, אם מותר
לגעת, לנשק. היא לא תסביר לו מה קורה, מה היא חושבת, הוא לא
יודע מה עובר במוחה ברגע זה הוא אף פעם לא ידע. מחר הוא יקבל
התנצלות כנה, היא תתנצל מכל ליבה על שהייתה כל כך מגעילה,
שאמרה לו שזה לא חשוב שהוא אוהב אותה היא תגיד שזה מאוד חשוב.
היא תגיד שהיא אוהבת אותו. וגם אם היא לא מאמינה בדברים הללו
בלב שלם, גם אם עכשיו היא כבר לא בטוחה שהיא אוהבת אותו, גם אם
היא כבר לא רואה חשיבות עילאית באהבה שלו אליה, היא תגיד לו
שכן בשביל לפייס אותו. היא תגיד לו כי היא הייתה מגעילה, וכי
היא בדרך כלל בן אדם נחמד, וכי היא לא אוהבת להיות רעה אליו.
וכי היא שונאת לפגוע. אז היא תתנצל ותגיד לו שהיא אוהבת אותו
ותדביק לו נשיקה על המצח. ובתמורה הוא יגיד שזה בסדר,
ושבסיטואציה הזו היה מותר לה להיות מגעילה, שזו זכותה, שהוא
מבין. אבל היא יודעת שהוא לא מבין והיא לא תטרח לספק הסבר, היא
לא רואה טעם בכך. במקום להסביר היא תתנצל עוד, תתעקש על שהיא
הייתה לא בסדר, ובסוף הוא ייכנע ויהיה מוכן לסלוח לה, למרות
שחשב שאין על מה לסלוח.


בבוקר היא הולכת לעבודה, אחר כך הוא יקפוץ לבית מרקחת יקנה
גלולה של היום שאחרי, כשהיא תחזור מהעבודה היא תבלע אותה. ולעת
עתה תיכנס למצב רגוע. הנה, היא טיפלה בעניין אין לה כבר מה
לדאוג והיא פונה למוטו של: "בסוף הכול יסתדר". המוטו הזה עזר
לה לעבור כל משבר קטן שהיה בחייה (לא היו משברים רציניים, הכול
הלך לה די טוב וגם כשלא הלך מיהר להסתדר) לעת עתה המוטו הזה
הספיק. היא הייתה משוכנעת שלא יכולים לקרות באמת דברים רעים,
אחר כך היא תאבד את הביטחון הזה שלה, אבל זה רק יקרה בהמשך.
בינתיים, לעת עתה, הספיקה הדבקות שלה במוטו הזה שלה. והם חזרו
לחיים נורמאלים. היא לא פחדה. היא לא חשבה על זה.
הם חזרו לאהוב כמו שאהבו קודם, הם המשיכו להתנשק ולהתחבק והם
גם חזרו לשכב. היא בהתחלה הבטיחה לעצמה שמעכשיו תתנזר אבל זו
הייתה הבטחה שקשה לקיים. היא כל כך אהבה סקס. היא כל כך אהבה
אותו. היא כל כך אהבה סקס איתו. והיא כבר הייתה מכורה, לא
מסוגלת להפסיק.
אבל מצב נורמאלי זה דבר יחסי כי מדי כמה ימים היא הייתה נתקפת
התקף פאניקה, מה יקרה אם היא תאחר?  מה יקרה עם הגלולה לא
תפעל? כל חלום חייה יתרסק. הכול אצלה כבר היה מתוכנן, אירועים
שלא היו מתוכננים היא מאוד לא במקום. כל חייה היו מתוקצבים
לשנים, היא רצתה עוד להספיק הרבה, ובשביל זה היה צורך בלתכנן,
בלחשוב. היא רק בת שמונה עשרה אבל כבר ידעה פחות או יותר מה
הולך לקרות הלאה בעשרים השנים הבאות, לפחות. אין מקום לפנטזיות
מיותרות. אין מקום לטעויות, להכל יש רק הזדמנות אחת ואם
מפספסים אותה, כל התוכנית הולכת לאבדון. מדי פעם נתקפה פחד
כשראתה עד כמה היא קרובה להרוס את כל התוכניות שלה. פחד היא
מילה די חלשה להביע את מה שעבר עליה, בהלה ,פאניקה, מילים יותר
מתאימות.
כל פעם שהתחשק לה מלפפון חמוץ, כל יום שהלכה לשירותים יותר
משלוש פעמים נכנסה להיסטריה. הייתה מסתובבת בבית חסרת מנוח,
בלי תכלית. נדמה כאילו בכל פעם שישבה, נוח יותר היה לפחד לתקוף
אותה. היא חיפשה עיסוקים מתחת לאדמה, סידרה את כל החדר שלה,
מיינה את כל השירים, דיברה בטלפון ללא הפסקה, לא חשוב עם מי לא
חשוב על מה. העיקר לא לחשוב על זה. חיכתה לשעות בהן תעבוד, בהן
תקף אותה הפחד פחות.
כשכבר לא יכלה לעשות שום דבר הייתה מתקשרת אליו, בוכה לו
בטלפון, או משאירה הודעות טובעות בפאניקה במשיבון. כועסת שהיא
צריכה להתמודד עם זה לבד. שתמיד כשהיא נתקפת בהתקף פחד הוא לא
נמצא. היא לא הצליחה להבין שהוא נוסך עליה ביטחון, שהוא מעסיק
אותה, משכיח ממוחה את כל הצרות, משכיח ממוחה הכול מלבד הוא
והיא.
פעם אחת באה אליו רעבה. והיא לא יודעת מה בא לה. המקרר מלא
והיא אינסטינקטיבית מבקשת מלפפון חמוץ. זה הצחיק אותה. היא
הקניטה אותו, מנסה להסתיר את הפחד עם הומור. כשהייתה איתו זה
היה קל יותר להסוות את הפחד. והוא, חמוד, צחק אבל היא ראתה
בפניו באותו הרגע שהוא מבוהל בדיוק כמוה. ברגע הזה בדיוק היא
זיהתה בפניו את אותו הפחד שניבט אליה מהמראה בימים האחרונים.
זה הרגיע אותה יותר מכל המילים שהוא אמר, העובדה שגם הוא פחד
ביחד איתה. שהיא לא הייתה לבד בקטע הזה.
זה הרי היה הפחד הגדול ביותר שלה, לא משנה מה, היא לבד בקטע
הזה. ההחלטה היא שלה לבד, לא של שניהם, זה אכל אותה מבפנים,
היא שנאה לקבל החלטות שמשפיעות על אנשים אחרים תמיד העדיפה
להיות הפסיבית. כשהיה שואל אותה למשל אם היא רוצה, ולא חשוב
מה, כמו במשחק פינגפונג תמיד הייתה מעבירה את הכדור לחלקו
במגרש. מה אתה רוצה? מדגישה את ה"אתה", שהוא יחליט. יותר מכל
שנאה לקבל החלטות. ובסיטואציה כזו לא הייתה לה ברירה אלא להיות
זו שמקבלת את ההחלטה, במקרה ש.. הוא לא יסכים להחליט בשבילה
הפעם. הוא יגיד את דעתו אבל היא תמיד תתלווה בסוף ב:"אבל זו
החלטה שלך". הפעם אין לה לאן לברוח. היא תצטרך לקבל החלטה.
זה אכל אותה מבפנים, כל כך פחדה שהציבה לעצמה מחסום. היא שיכלה
לתכנן בפורטרט את חייה בעשרים השנים הבאות עד לפרטים קטנים כמו
צבע השטיחים בדירה שלה שתהיה והשמות של הכלבים לא יכלה לדמיין
הלאה מהרגע שהיא עושה בדיקה ביתית ומגלה שהיא בהריון. אפילו
לחשוב את המילה היה לה קשה. היא בנתה לעצמה מחסום. אם המצב היה
אחר, אם זו הייתה בעיה אחרת היא הייתה יכולה לדמיין את הפתרון,
וגם אם בסופו של דבר לא הייתה פועלת לפיו לפחות הייתה נרגעת,
אבל היא כל כך פחדה אפילו הדמיון שלה השתתק.
היא ניסתה לפנות אל הכתיבה אבל למרות שעמוק בפנים היא ידעה
שהכול יסתדר היא פחדה לכתוב, אם תנסה לשכנע את עצמה בכתב. זה
עוד ישמש עדות נגדה, ברגע שתגיד בקול שיהיה טוב ברגע שתכתוב את
זה מעל דפי יומנה זה ייתן לחוקי מרפי, לחוקי האירוניה הטראגית
פתח. והם ידאגו שיקרה בדיוק ההפך. שלא יהיה בסדר. והיא בחורה
אינטליגנטית משכילה, ריאלית לכל הדעות נותנת גם לאמונות טפלות
להשתלט עליה. היא יודעת שהיא לא אמיצה, שהיא אפילו פחדנית
גדולה. שברגע שיש משבר האופי החזק שלה, שהיא כל כך גאה בו,
מתפורר בדקות. ואולי הוא לא כל כך חזק כמו שחשבה, אולי היא לא
חזקה כמו שחשבה.
הימים חולפים וככל שמתקרב המועד המשוער לקבלת הווסת כך ביחס
ישר היא נעשית יותר לחוצה, מפחדת יותר. היא צריכה לקבל ביום
חמישי, לעיתים קרובות היא נוהגת להקדים, מיום ראשון הלחץ אצלה
מתחיל להתגבר. מהתקפי פאניקה המופיעים פעם ביום הפחד הופך
להיות חלק בלתי נפרד מחייה. הוא אופף את כל ההוויה שלה. בכל
נשימה בכל דפיקת לב, היא מודאגת, מוטרדת, מפחדת. לעיתים מתחילה
לבכות בלי סיבה, מתקשרת אליו שינחם אותה. אבל הוא עסוק. זו
התקופה הכי קשה שלו בשנה, ובנוסף לכל הקשיים שלו הוא צריך
להתמודד עם ההיסטריה שלה, להרגיע אותה, להגיד לה 20 פעמים
בשיחה שיהיה בסדר, שאין לה מה לדאוג. והוא מסביר לה שוב שבזה
שהיא לחוצה היא רק משגעת את הגוף שלה, היא צריכה להירגע ואז
הכול יסתדר.
קל להגיד קשה לעשות. היא לא נרדמת בלילות וכשכבר נרדמת קמה
בשעות מטורפות. בחמש בבוקר היא כבר מסתובבת ומתהפכת, מתכסה
בסדין, מורידה סדין, מנסה לחשוב על דברים שמחים. ונדמה כאילו
כל קצה חוט של מחשבה מסתיים בזה. כמו עכבר במלכודת שכל מה
שנדמה כפתח הוא בעצם דרך ללא מוצא. היא מרגישה כל כך חסרת
אונים, והיא יודעת שהיא צריכה להירגע, שזה לא טוב, אבל היא
פשוט לא מסוגלת. כמו הבדיחה על הפילים הסגולים. כשמבקשים ממך
לא לחשוב על פילים סגולים, ישר תחשוב על פילים סגולים. אבל זו
לא בדיחה וחוץ ממנו היא לא מסוגלת לשתף אף אחד. והוא כל כך
רחוק.


וכל לחלוחית קטנה שהיא מרגישה בין הרגליים היא ישר רצה
לשירותים לבדוק, אולי זה כבר מגיע. אולי הנה מה שיבשר שהכול
היה רק אזעקת שווא, שהיא לא צריכה לדאוג. אבל זה רק הדמיון
שלה, הוא מתעתע בה גורם לה לחשוב שכן, שאפשר כבר להירגע, אבל
בעצם לא, ואולי רק עדיין לא.
ובינתיים הימים חולפים והלחץ שלה רק מתגבר. היא מחליטה לנסות
לזרז, תוקעת בעצמה אצבעות, והיא כל כך יבשה שזה כואב לה, אבל
בכל זאת ממשיכה אולי אם תחפור עמוק, אולי אז היא תגלה ניצנים
ראשונים של דם. כל כך היא רוצה לדמם, מחשבות חולפות בתוכה אולי
כדאי שתפצע את עצמה, העיקר שתדמם. היא נזכרת במשהו שאימא שלה
אמרה, שאם קופצים אז זה מזרז את כל המחזור, אז היא מדליקה
מוזיקה וקופצת אחר כך היא ישר נכנסת למיטה, מקווה שתלך לישון
ותעורר באמצע הלילה כמו שקורה לה כל חודש. בכלל היא הולכת
לישון מוקדם יותר מנסה להעביר כמה שיותר שעות בשינה, לא לחשוב
בכלל.

ועובר עוד יום ועוד יום. והיא בוכה לו בטלפון, הוא מציע שתקנה
ערכה ותבדוק. לא כי הוא חושב שיש מה לדאוג, אבל כדי שתהיה
רגועה. והיא מסכימה, אבל פוחדת לבד, מה יקרה אם תגלה שבעצם יש
מה לדאוג. מה יקרה אם תגלה והוא לא יהיה לידה. היא לא מוכנה.
הוא צריך להיות איתה, היא פוחדת לבד. אבל הוא לא יכול לבוא
ומבקש ממנה, מתחנן שתחכה רק עוד יומיים. הוא עושה לה סקרים
בודק באינטרנט, קורא. מרגיע אותה עם עובדות, אומר שאין שום
סיבה שהתרופה לא תעבוד, הוא מחשב לה סטטיסטיקות, אומר שהוא שאל
שהוא בדק, חקר. זה נורמאלי שיאחר לה, היא רק צריכה להירגע. קל
לו להגיד, ומה היא תענה לו, היא לא תתחנן, היא תתגבר תחכה עוד
יומיים שיבוא.
ובכלל היא מפחדת לבדוק, כי עדיף לה לא לדעת ושתהיה לה תקווה
מאשר לקבל תשובה וודאית שלא תהיה מרוצה ממנה. היא לא נרגעת,
היא מדחיקה.



היום יש לה ראיון קבלה בטכניון, היא נוסעת לחיפה עם אימא שלה,
הם הולכות לעשות יום כיף. אימא שלה נוהגת והיא יושבת, חולמת,
מוטרדת. לא מעיזה להגיד מילה. אימא שלה לא יודעת שום דבר, והיא
מתפלאת על שהיא לא שמה לב לתמורות שחלות בה לאחרונה על
הסהרוריות שלה. תמיד חשבה שלאימא שלה יש חוש שישי שהיא יודעת
לצפות ולגלות הכול, אי אפשר להסתיר ממנה שום דבר. ואולי היא
יודעת ולא מספרת.
הם נוסעות לחיפה. היא צריכה לחשוב על שאלות אפשריות על תשובות
טובות, במקום זה היא חושבת אם מקבלים סטודנטיות בהריון.
היא נכנסת לחדר הראיונות יושבות מולה שתי נשים. השאלה הראשונה,
השאלה שהיא שונאת יותר מכל, "ספרי לנו על משבר בחייך" היא כמעט
ומתפתה לספר על השבועות האחרונים שעברו עליה, במקום זה היא
מספרת על ריב שהיה לה עם חברה טובה, היא הייתה חייבת לספר
משהו. המראיינת ששואלת את מרב השאלות היא פסיכולוגית, היא
נהנית לחטט בפצעים והיא מחליטה להתעמק בכל הפרטים השולים,
שואלת את השאלות המעצבנות ביותר, כל השאלות שאין לה עליהן
תשובה מוכנה מראש, שאלות שבהן היא בכלל לא מצליחה להסביר את
עצמה, להבהיר להן מי היא, ולמה היא מתאימה. היא כל כך מתעצבנת
על המראיינת, כמעט פורצת בדמעות מול החוסר אונים שהיא מעמידה
אותה מולו, ולפתע באמצע נאום היא מרגישה את זה. רטיבות חמה
נעימה, מנחמת. היא יודעת הפעם, היא אפילו לא צריכה לבדוק, היא
התגעגעה כל כך לתחושה הזו,  היא יכולה לזהות אותה בכל מקום,
בכל זמן. חלק בה ממשיך לדבר עם המראיינת, אבל היא כבר על טייס
אוטומטי, מבפנים יש זיקוקי דינור.
הראיון מסתיים, היא חוזרת הביתה ומפתלת כל הדרך מאותם כאבי
הבטן המבורכים.