לימים למדתי, מים שמתקף בהם אור הירח המלא טובים לפיריון,
תכשיט זהב עם סדק משמעו קללה, את המיסטריות. ואת האש השחורה
שנותנת חיים במקום לקחת אותם. אבל לפני המאגית, הייתה נערה
ולפני הנערה הייתה ילדה. זהו סיפור חיי.

בהתחלה לא הייתם שמים לב אלי, עדיין לא איבדתי את חן הילדות,
ילדה רזה עם עיניים כחולות כמו שמיים ושיער בגון הדבש. עוד
הייתי בגן חובה. הילד האלמוני ההוא הציק לי, כיום איני זוכרת
אפילו את שמו, אבל לו עלי להודות על הגילוי שלי, למרות שאלמד
אחר כך שהכוח היה בא כך או כך. הוא הציק, משך בצמה אסופה היטב,
והפיל אותי על ארגז החול, ואז כמו מחלום כלכך מרוחק באה
התשובה: נטלתי מפית הכתונה שימשה אותי לארוחתי, וממנה עשיתי
בובה מלאת חול. דרכתי עליה, עד שמילויה יצא ואת כל כעסי הטהור
הוצאתי עליה. למחרת הילד לא הגיע לגן, וגם לא מחרתיים, הגננת
תספר בעצב שהוא נדרס על ידי משאית ונעשה נכה, הוא לא יחזור לגן
שהוא בטיפולים. זה היה הכישוף הראשון שלי.

מפלצות בארון, מתחת למיטה, במקומות חשוכים, קיימות. עובדה.
הילד מתלונן בשעת לילה? שימו חפץ מתכתי מברזל במקום. זה יהרוס
את ההתגשמות של ה Shilegdhn הרוח שרוקמת לפחדים שלנו צורה. כן,
כל הילדים רואים מפלצות, ופיות שמרוחקות כלכך מהעולם הבוגר,
כלכך רחוקות שהם סוחפים את הילד יחד עימם, ומעוורים אותו לאמת.
אבל אני עודני ראיתי ורואה. כל פיה חמקנית, עלף שמסתיר מפתחות,
רוח של אדם אהוב, הם שם. זה שהתעלמתם מהרחישות, מהיופי, והמסוד
זה לא אומר שהוא יעל, אלא להפך, יגדל ויתעצם לנוכח המיסתורין
שכרוך בו. וכמובן שיש מחיר לידיעה, אבל רק בגיל 5 החלתי לשלם
את המחיר. פרצה אצלי מחלה קשה, דלקת קרום המוח או שאר קישקוש
רפואי אחר.

הזיות, כאב שהוא אשליה ואמת ביחד. באחד החזיונות נדרשתי לעשות
בחירה ועשיתי אותה. היא הייתה יפה, סוערת ושקטה צעירה וזקנה,
מוכספת ושחורה. היא באה אלי ושאלה מה אני מוכנה להקריב. שאלתי
אותה  את השאלה המתבקשת "מדוע עלי להקריב דבר? אני צעירה מידי"
היא חייכה חיוך מריר ומתוק קר וסוחף וענתה" את חלק מעולם האנוש
והקסם יחדיו, על מנת שלא תאלצי לבחור בניהם את תאלצי להקריב,
כדי שלא תנצלי את כוחך לרעה" כקמתי ממיטת חוליי כבר ידעתי.
הגוף שלי אבוד. הוא יהיה קצר יומין, שמנמן, ועם בעיות בסיסיות
שמגיעות עד עצמותי. לא אוכל לרוץ לשחק, ואפילו לנשום כמו חברי,
אבל עוד דבר שמתי לב אליו: העיניים היפות שלי... חומות. הן היו
כחולות ועתה אפילו חן בסיסי זה אבד. לעולם לא אהיה מושכת, נאה
או אתלטית מספיק. אבל בתוכי שמתי לב לדבר חדש: אז מזככת,
מרפאה, אש של נתינית חיים, ואש של סוד. הייתי מודעת, ערה.

מפה הפסקתי להיות ילדה או אפילו נערה: הייתי מכשפה.
ראיתי נפלאות עתיד ודברים מדהימים כלכך ומחרידים כלכך שהחכמים
מכל לא יחלו לדמיין, נסעתי בן העולמות עם בנפשי, ובראייתי, אבל
הכוח האמיתי היה חסום בפני. רק רסיסים ממנו נגלו לי עד כה.
ניסיתי להבין ולכן פניתי לאמונה היחידה הנוספת שהכרתי, היהדות.
הגבירה שראיתי הייתה כלכך רבת הוד, והקסם היה כלכך מחושי עד
שליבי נשבר שגיליתי שהאישה איבדה את הכלח ביהדות, ולא יתן שיש
מלאכית, ושהכישוף נאסר. למשך זמן רב בערך עד גיל 11 נשארתי
בצערי, קוראת וגומעת כל שיכולתי, על מאגיה. הדבר הכי מעייק
שמצאתי היו מאמרים שיטחיים על מיסטיקה וההגדרה השלילית כלכך
במילון המציינת מאגיה כרעה ופוגעת. ידעתי כבר בגילי הצעיר
שהעולם אינו מקום של חושך או אור, הכל מעורב, הכל אמיתי או
מזויף, כמו שנרצה, וטבעצ שממנו יוצאת המאגיה, אין בו מקום לטוב
או רע, יפה או מכוער, כל מה שקיים פשוט הוא המהות של עצמו.
קיום.

מצאתי ספר: ספר הכשפים הראשון שלי, והטעות הראשונה שלי: ספר זה
שהיה מדעי בחלקו, ואמונתי בחלקו השני הציג את המאגיה האמיתית
כרוע טהור שבא לכבוש את האנשות. אני חושבת שזה מבחן שני: האם
אוכל לאמץ את הקסם גם אם הוא בא ממקור כזה... מחריד. היו בספר
תמונות רבות ומחליאות של שטנים ומפלצות שאפילו האמיתיות לא
נראו כאלו מחרידות. אחרי שעברתי את המבחן הזה ובמשך כמה שנים
הייתי מתוסכלת מעבודת השטן למינה (לא אני לא השתייכתי לכת
השטן!) קיבלתי סוף סוף את האמת.

אינטרנט: יהיו אנשים שיגידו מה שיחפצו אבל ברגע שיש חופש דיבור
מצאתי את עצמי. ואני שידעתי בקושי אנגלית חיפשתי פה ושם,
ומצאתי את ישראלי עלוב למדי (מצטערת שי) שתיאר בקצרה את
המאגיה. זה כאילו אבן נפלה לי מעל החזה: לא הייתי לבד.

האתר עצמו לא לימד אותי שום דבר חדש אבל דאגתי לצלמו, ומאז
תמיד העותקים ישמרו איתי. ושם הייתה כתבה קצרה, ועוד קישור,
שמשם למדתי והבנתי. החזיון אישה הייתה האלה. ואני יועדתי
למשהו, וגיליתי את הדרך האמיתית עבורי: פאגניזם ועבודת האלה.
היא יצרה את היקום, ואת הקסם ומשם אלמד. עוד ועוד כשפים,
שמנים, משחות, שיקויים צורפו לספר הלחשים שנקרא בשיא הדר "ספר
הצללים" שלי.
ואז פגשתי כתבתה חדשה ומהוססת בפינה שנכנסתי אליה כמעט כל יום
וחיפשתי עידכונים. סיוון. היא הייתה המכשפה הראשונה שממש
דיברתי איתה. זה גרם לי אושר אילעי מה שגם היא הכירה לי את
הדבר החדש: פרומים: שם דיברתי עם דומים לי.

מאז אנשים באו מכל רחבי הארץ ליעוץ ולקסם: ריפאתי אנשים במגע
ידי, נתתי אבני חן מרפאות, השקתי בשיקויים של אהבה, רשמתי
דוגמא של לחש, וגם נתתי אזהרה. היו מקרים שלא הצלחתי בהם והיו
שכן,
לבשתי גלמות קטיפה שחורות ומרוקמות בכסף, וענדתי שרשראות
פלטינה עדינות עם סמל המאגיה: פאנטכל. שרתי להקטה בקול צלול,
ועטיתי את התואר כוהנת. בגיל 16 פגשתי פעם ראשונה את זה שהיה
אחראי לחשיפה שלי למאגיה. מי שעזר לי ללבות את אש הקסם
הניצחית
והוא שהה אצלי כמה ימים, ולמדתי ממנו כפי שלמד ממני. הזמנתי
ספרים יקרים מהרשת, ולמדתי עוד ועוד. וכך הפכה נערה, ליודעת
סיפורי הוא כמו מעגל. אין לא התחלה או סוף, הוא קיים כמו שאר
הדברים ביקום

שלכם

ארדן