למעין היקרה.

כשאני ויולה נהינו חברים חטפתי בלק אאוט. לא זמני ומינורי
שמאפיין פגישה ראשונה עם בן זוג חדש, רחוק מזה. אפילו לא דומה.
לא כזה שיש לך במבחן בגרות בתולדות עם ישראל ששלושה ימים אתה
מתכונן לקראתו רק בשביל לגלות ברגע האחרון שאין לך שום סיכוי
למצוא חניה ברחוב הפלמ"ח. המיתוסים מתו. לא למען ארצנו, סתם
מזקנה, אפילו לא היה להם ממש טוב. היה לי קשה להתרכז, כבר
עברתי דברים כאלה, אבל הפעם זה היה בלק אאוט אחר. אולי צריך
לכתוב וויט אאוט אם מתעקשים לדייק.

זה היה מושלם, ממושך ונעים. כמו תמונה שאתה רוצה להקפיא אותה
לנצח במקרר ענק, מאלה שיש בבנק הזרע, ושם בקור של מינוס עשרים
מעלות לשמור לך פריים בודד של אושר שתוכל להפשיר פעם ולהתרפק
עליו כמו על ריבת משמשים שדודה שלי מהקיבוץ עושה. על כל קופסא
היא כותבת תאריך יצור ותאריך תפוגה, פס יצור של איש אחד הבחורה
הזאת, קשה להאמין כמה אנרגיה היא משקיעה בזה.

אחרי כמה ימים עם יולה כבר לא היה לי נעים ללכת ברחוב. החיוך
שנמרח לי על הפנים היה כזה גדול שאנשים ישר חשבו שזאת תוכנית
של מתיחות, או מינימום ספיישל ליום העצמאות. וגם מי שהכיר אותי
לא כל כך הבין, חשבו שזאת מנת יתר של פרוזאק, ולי לא היו בכלל
את האנרגיות להתייחס או הרצון להשיב. כל מה שיכולתי לעשות זה
לסגור את האור, לחבק אותה חזק וחם עד שהיא נרדמת. אני לא
יכולתי לישון, מספיקים לי שני גרם של אושר כדי לדפוק את השעון
הביולוגי ועכשיו, לכל מקום שהסתובבתי ראיתי חיוכים, לאט לאט
התחלתי להרגיש כמו ילד עם כרטיס אשראי וחשבון פתוח שנכנס לחנות
צעצועים, אפשר להגיד שכל החלומות שלי התגשמו במכה אחת, שגם היא
לא ממש כאבה לי, כמו ריפרוף של לשון על הלחי או גלידה קרה
בחורף שצורבת קצת בגרון ומשאירה טעם מתוק.

השמש האירה בחוץ, העולם לכאורה התעקש להתעלם ממני ומזה שטוב לי
לשם שינוי. שכבתי על הגב ובהיתי בחלל. הסתכלתי על עכביש שטווה
את הקורים שלו בתקרה, הוא נראה לי מרוצה, אינסטינקטיבית חיבבתי
אותו אבל אז יולה פקחה את העינים המתוקות שלה והיפנטה אותי,
בלי לדבר בכלל. מבטים לא יכולים להרוג, אבל אם האושר היה סם
בלתי חוקי נדמה לי שבשנייה ההיא חבר המושבעים היה שולח אותי
למאסר עולם פלוס שש שנים, אפילו רק כדי למחוק לי את החיוך
מהפרצוף.

כל מיני דברים התערבבו לי בראש, המוח שלי עבד כמו בלנדר, טוחן
תאריכים ומספרים ושמות. אחרי שנרגעתי קצת, החלפתי מספר
במשקפיים ונשמתי עמוק גיליתי שפעם הייתי שם. היה לי בית ברחוב
המקביל. אני יודע שזה לא נשמע אמין במיוחד אבל זאת אמת צרופה.
אני והחברה שלי היינו יכולים להיות שכנים, לדרוך אחד לשני על
הרגל במכולת, לבקש סליחה בנימוס ולהסתלק, אבל הגורל חילק לי
באותו הזמן קלפים מצוינים ואני הרגשתי איך אני מניח על השולחן
של הקזינו של החיים ז'יטונים של עצב, דכאון ובכי ומפסיד אותם
בסיטונות.

לא כל כך האמנתי שכל הדברים הטובים האלה קורים לי. חוויתי הרבה
סוגים של סבל, יכולתי לכתוב על זה דוקטורט. אולי האמנתי אבל לא
הבנתי את התהליך. יכול להיות שהבנתי ולא רציתי לחשוב על זה כדי
שזה לא יברח לי פתאום כמו בועת סבון שאף פעם לא יהיה לי סיכוי
לתפוס. אולי זאת הייתה התחמקות,  אולי הייתי צריך לחשוב קצת
יותר לפני שסיפרתי על זה. אולי, אין לי על זה תשובה לגמרי
מדעית. בינתים ישבתי מול המחשב, שמעתי את החברה שלי והקלדתי לה
כל מיני משפטי אהבה שאף פעם לא התכוונתי להראות לה, אם היו לי
קצת פחות עכבות הייתי מנשק את המקלדת, אולי אפילו עם הלשון.