הוא אמר לה שהוא נורא אוהב אותה, אבל לא יכול להמשיך לחיות
במצב הבלתי נסבל שנוצר ביניהם. היא ענתה שהיא מאוד מבינה אותו,
כי גם היא מרגישה בדיוק אותו הדבר. אז הם החליטו להיפרד.

היה לו קשה וגם לה, אבל הם הסכימו שככה טוב יותר לשניהם, וכך
הסתיימה ה"זוגיות" שלהם שנמשכה 8 שנים.

המשפחה שלה דווקא הגיבה בסדר, החברות היו קצת בהלם ולא כל כך
האמינו שזה נכון, כשהיא סיפרה להן על הפרידה.

הכי היא שנאה לספר על הפרידה לאנשים זרים או לאנשים שלא היתה
איתם בקשר ופגשה לפעמים באקראי. תמיד זה היה אותו טקס קבוע -
שאלות הנימוסין "מה נשמע?", "מה העניינים?", ואז השאלה הקבועה
"נו, התחתנתם כבר?", ואז היא תמיד היתה צריכה להסביר שלא, כי
הם בכלל החליטו להיפרד. אח"כ בד"כ היו מגיעות אותן שאלות
קבועות, שהיא כבר ידעה את התשובות להן בע"פ, ויחד עם השאלות
הגיעו גם מבטי הרחמים שנשלחו אליה מהצד השני, כאילו זהו סוף
העולם או לפחות סוף החיים שלה.

בהתחלה היא היתה מנסה להסביר בקול מתנצל שזה בסדר ושההחלטה
היתה משותפת, אח"כ כבר לא היה אכפת לה. אחרי זמן מה, היא אפילו
התחילה להרגיש הרבה יותר טוב מאשר כשהיתה בקשר איתו - פתאום
היא הרגישה חופשיה ומשוחררת, טסה לחו"ל, נסעה לצימר בצפון,
הלכה למסיבה הכי שווה בעיר או סתם קפצה לאכול בורקס גבינה
במזנון שברחוב הסמוך לביתה בשתיים לפנות בוקר.

פתאום היא שמה לב שהחיים הרבה יותר יפים, הציפורים מצייצות
בבוקר, השמש זורחת ואפילו צמרות העצים ירוקות יותר. היא אפילו
התחיל לצאת עם אחרים, אמנם לא משהו רציני - דייט פה, דייט שם,
עם אחד היא אפילו יצאה במשך חודש שלם. היא הרגישה שהחיים שלה
נפלאים וטפחה לעצמה על השכם, כי היא באמת המשיכה הלאה. גם
החברות שלה אמרו לה את אותו הדבר.

אבל אז היא פגשה אותו יום אחד בקניון מחובק עם איזו בחורה שהיא
בכלל לא הכירה, והלב שלה נשבר לרסיסים...