סבא נתן מת בכוונה ביום הכי לא מתאים. בדרך-כלל נוהגים אנשים
ללהג על כך ש"השמים בכו" בזמן לוויות גשומות, אבל הפעם נראה
היה כאילו מדובר בעוד מעשה קונדס שלו. הוא שוב נהנה לראות את
שתי בנותיו, שנואות נפשו, חשות באי נעימות.
סבא נתן נפטר ב-21 בדצמבר בבוקר, בכוונה ביום שישי ועוד ביום
הכי קצר בשנה ודווקא בשיאו של גל גשם עז במיוחד. ודאי חשב לו
בשלהי נשימותיו הכבדות כמה משעשע יהיה זה לראות את דוכיפת
וצוצלת ממהרות להודיע לכולם ומסדרות את הטקס שייכנס לתוקפו
לפני כניסת השבת.
הן דווקא הצליחו לעמוד במשימה. אמנם היא צורך להזדרז, כי
הלוויה נקבעה ברגע האחרון לשעה 4 אחה"צ, אך חיוך קטן לאיש
הנחמד בחברה קדישא וקריצה קלה בשווי מאה ש"ח, הכניסו את סבא
נתן לקצה רשימת הנפרדים ליום י"ב בטבת.
קומץ אנשים הגיע ללוויה, לא הייתי אומר "מוקירי זכרו", כי סבא
נתן לא היה איש אהוד בקהילה. רק אותי הוא אהב. אני זוכר איך
היה מספר לי סיפורים על ילדותו בפולין. תמיד אהבתי להפליג
בזכרונותיו שלו, כאילו אני הוא הפרטיזן שמציל יהודים מידי
הנאצים ועוזריהם. סבא לא סיפר לי מה קרה עם המשפחה שלו. הוא
מעולם לא שיתף אותי בכך, הוא רק מדי פעם נהג לקרוץ לי בחיוך
השובב שלו שהיה שמור רק לי ולהפליט : הייתה לי משפחה טובה, נו
מה לעשות, חביבי? תראה עם איזה משפחה נשארתי עכשיו". בשלב הזה,
לעיני דודה צוצלת ואמא המזועזעות היה צוחק בקולו הניחר והעמוק.
"צחוק של אנשים רעים", אמא תמיד אמרה.  אני דווקא נהניתי,
מחכה להלצה הבאה שתגיע על חשבון אמי או דודה צוצלת.

דוכיפת וצוצלת הם שמות של נשים שנידונו להיות מתוסבכות לכל
חייהן. לכאורה, וזה היה האליבי של סבא, ציפורים הן דבר יפה
("בניגוד לבנות שלי", היה אומר), אם יש דרור ויונה, אז גם יש
צוצלת ודוכיפת -  ציפורים בהחלט מכובדות. "יכולתי לקרוא לדודה
שלך יונקת דבש - זה היה יותר מתאים לה", הוא שוב היה צוחק
ונשנק, מחרחר וצוחק.
העובדה שבתו הפכה ללסבית מוצהרת רק שעשעה אותו. הוא נהג לטעון
שהיא כל כך מכוערת שממילא אף גבר לא ירצה להתחתן אתה. ואם היא
כבר נידונה לחיי עריריות מה זה משנה עם מי היא תגיע
לאורגזמות.
"אם אמא שלך הייתה רואה את זה, היא הייתה מתה עוד הפעם", היה
שוב מתבדח סבא. כן, גם סבתא גרטה הייתה אישה רעה ועוקצנית, אבל
היא מתה מזמן, כך אמא אומרת.

הגשם רק מוסיף ומתחזק וגופתו ההררית והגדולה של סבא נתן מובלת
בעצלתיים בשביל המוביל מ"שער החסד" ל"שער הרחמים". אבא, ועוד
כמה אנשים שאני לא מכיר סוחבים את עגלת המתים המוכתמת בבוץ,
רטובים מהמאמץ ומהגשם הניתז בכוח.
צוצלת ואמא צועדות מאחור, מנסות לבכות (כי כך צריך), אך דווקא
מבטם בוהה וסתמי, כאילו נאלצו ללכת לאירוע משפחתי משעמם.
חלקת הקבר כבר מוכנה, ובחוץ שקיעת חורף אומללה.
מישהו מאיץ בחזן להחליק פינות. אבא ועוד כמה עובדים במקום
אוחזים את התכריך ספוג המים כשבתוכו סבא נתן הגדול ומנסים
להשחילו לבור.
הקבר קטן מדי. התיעצות.
החזן הציע לקפל את סבא ולהכניסו כך. האנשים שמסביבו מלמלו משהו
ביידיש - כנראה שמבחינה הלכתית זה אסור.
צוצלת הציעה לחתוך אותו במסור ולקבור חלקים ממנו. הקהל המועט
הביט בה בזעם. "מה אמרתי?" שאלה בהיתממות.
אני חייכתי.
ההתיעצות נקטעה לאחר חמש דקות לערך, איש מזוקן הגיע רכוב על
אופניו לחלקת הקבר ולחש דבר מה לחזן.
נודע לנו כי ההלוויה נכנסה לתהליך הקפאה, מכיוון שהשבת כבר
נכנסה, ואין קוברין בשבת, כך אמר.
אמר ונסע לו על אופניו לכיוון שער הרחמים בואכה בית ההלוויות.
הוא סרב להחזיר את סבא למקרר הגדול שהיה בפתח בית העלמין כי
"נשיאת איש שאינו בין החיים הוא מריעין בישין, ואין לעשות
כן".
הגשם התחזק.
אמא לא ידעה את נפשה, אבא גרד את קרחתו המתקדמת וגיחך ממבוכה.
שני אנשים שהגיעו, ולא ידענו מיהם מלמלו דברי תנחומים קצרצרים
והלכו לדרכם.
אני צחקתי.
אמא התחילה להשתעל, קר נהייה וגם חשוך. "שבת שלום", אמרתי
לכולם לשבור קצת את הקרח (לפחות לא במסור). "מה עושים?" שאלה
צוצלת במבט נואש. "שומרים, אין מה לעשות", פסק אבא.
"שומרים על מה?" שאלה הדודה הנבוכה.
"על הגופה, זה אבא שלך, לא?"
"כן, אבל לא כדאי שניקח אותו הבייתה?"
"את רוצה לקחת אותו הבייתה? קחי!"
צוצלת השתהתה לרגע ומייד השיבה בסירוב.
שמרנו.

אל חלק ב:
http://stage.co.il/s/151678