המלכה קיבלה את הספינה כמתנה מחבר מוזר מארץ, שעורם של אנשיה
שחור כבזלת ומכשפיהם מקעקעים את גופם בציורים חיים מדי של חיות
ארוכות-ניבים שנכחדו עידנים לפני היות האדם. בדיוק כמו מי
שהעניק לה אותה, נראתה הספינה כמו מסר לא ברור הכתוב בצופן
שעדיין לא פוענח. ארוכה, בעלת תורן יחיד, משוטים משונים,
מעוקלים ככפות-ידיים של פנתר, בוקעים מחורים מעוגלים בצדיה,
החרטום מעוצב בצורה זורמת המסתיימת בעיגול דמוי-ראש, שבליטות
לא-ברורות בקצותיו, כאילו ניסה האמן ליצור תמונה של יצור קסום
כלשהו, ואז הפסיק, אולי התחרט, שהרי אף אחד שיראה זאת לא יאמין
לו שאי פעם התקיימו יצורים כאלו עלי אדמות.
במרכז ממלכתה החולית של המלכה, בין הדיונות העדינות ומדבריות
הסלע הצחיחות, נח אגם כחול עגול, כעין ענקית באמצע פנים
מחורצי-קמטים. באגם הזה הניחה המלכה את המתנה החדשה שקיבלה,
כדי שתוכל להגיע אל האי שבמרכז האגם, בו טמנה את לבה לפני שנים
רבות, למשמרת ציפרים נאמנות בעלות מקור ברזל. כשנגעו רגליה
העטויות סנדלים של המלכה בסיפון העץ הדהוי של הספינה, התרומם
המפרש מעצמו והספינה ניתקה מן המזח, ושטה לאיטה אל האי, מבלי
שהמלכה תצטרך לעשות דבר, אפילו לא לגעת בהגה או להסתכל עליו.
הספינה שטה כאילו מתוך חלום, חרטומה מפלח בעדינות את הגלים,
יותר משכנע אותם להפתח בפניה מאשר לוחם בהם כספינות הסוחר
הגדולות השטות בימים. הספינה שטה היישר אל לבה של המלכה, כאילו
זה היה מה שרצתה למצוא כל חייה.
לאחר מסע-הבתולין הזה, העניקה המלכה את הספינה לאחד ממשרתיה
הנאמנים, שפרש מפיקוד על על ספינת סוחר תלת-תרנית. אולם הספינה
משונה לא הניפה את מפרשיה בעצמה כשפסע הקפטן על סיפונה, לא
ניתקה מן המזח בלי מגע יד אדם, והקפטן נאלץ להתחנן אליה ממש
כדי לסחוט כל תנועה מכלי השיט, משל היתה ילדה סוררת
חסרת-ניסיון.
בשבועות שחלפו הידרדר במהירות מצבה של הספינה. מפרשיה העלו
עובש, חבליה התרופפו, וסיפונה נמלא כתמים אפרפרים בהירים, אשר
כל מאמץ של רב-החובל לסלקם לא עזר, והכתמים שבו והופיעו על
הסיפון. לבסוף התייאש רב-החובל הזקן, והעביר את הספינה, העוגנת
על המזח על חופו הדרומי של האגם הכחול, ליורד-ים אחר, צעיר
יותר. אבל גם לא אצל בעליה החדשים לא השתנה דבר בהתנהגותה של
הספינה. מאדם לאדם עברה הספינה, ומאחד למשנהו סיפונה התמלא
בכתמים כהים, כוותיה הוצפו בוץ, חבליה הפכו רפויים ותנועותיה
הפכו כבדות. ורק כאשר המלכה היתה עולה על הסיפון, ביום השנה
לקבלת המתנה מהמכשף שחור-העור, נדמה היה שבוהק אור זורח עובר
על הספינה מהחרטום המעוטר בראש המשונה בעל הבליטות ועד
הירכתיים, המפרש התרומם בכוחות פלאיים אל מקומו בראש התורן,
החבלים נמתחו כמו יונים צעירות המתכוננות למעוף הראשון שלהן,
והגוף כולו היה נמלא בהילת ציפייה דרוכה למשואות-נפשה של
המלכה, שבדרך-כלל רצתה מהספינה שתיקח אותה אל לבה.
חלפו שנים, כמו ציפרים נודדות הרחק מעל דיונות החול, והמלכה
בינתיים מצאה לה בעל - אדם אציל, מלך בלי ממלכה, שהיה מוכן
לשחות אל האי ולהביא למלכה את לבה השמור על-ידי ציפרי הברזל -
סתם ככה כי היא ביקשה. והמלך והמלכה חיו להם באושר ובעושר, כמו
בתוך חלום שאף אחד לא רוצה להתעורר ממנו, והחלום הזה נמשך עוד
כמה שנים, עד שיום אחד הגיעו לחצרה של המלכה, באוהל-קידר גדול
שרצועות-בד מלופפות סביבו בדוגמאות משונות, זוג ילדים, שרק
תלאות הדרך הנוראה שעברו כדי להגיע אל המדבר מספיקה כדי
לסמר-אוזניים ולהפוך אותם לנערים. רוי ויאנה היו שמותיהם, והם
לבשו בלויי סחבות שפעם היו בגדים. שערותיהם הבהירות היו סתורות
וצרובות-שמש, הם החזיקו ידיים ורק עיניהם, הכחולות והחומות,
ברקו בשמחה כשראו את מלכם, שעזב את הממלכה לאחר שאדם מסתורי,
שחור-גלימה ושחור-כובע, גזל את כושר-דיבורה של זוגתו. הם ביקשו
מהמלכה שתשחרר את המלך שלהם משבועות-הנאמנות שלו ותרשה לו
לחזור איתם לממלכתם, שנהרסה בידי אותו איש שחור-גלימה וכובע.
דבר גדול היה זה. כיצד תוכל המלכה לוותר על אישה, הגבר שליווה
אותה והיה לצידה בכל השנים האלו, האדם היחיד שיכלה לבטוח בו,
האדם שהביא לה את לבה והחזיק אותו מאז בין שתי ידיו כתינוק
אהוב?
"את לא יכולה לקחת את המלך סתם ככה. איך תחזרו למולדת שלכם?
כמו שבאתם לפה, כמו חבורת צוענים נוודים? שמעי מה תעשי", אמרה
המלכה ליאנה, קולה מרושע מעט יותר משרצתה. "לכי אל האגם שבמרכז
הממלכה שלי. יש שם ספינה, שקיבלתי במתנה לפני שנים רבות. אם
תגלי, מה יש לספינה הזו ומדוע היא אינה מרשה לאף אחד לעלות
עליה מלבדי, אתן לך את הספינה במתנה ותוכלי להפליג בה אל
מולדתך."
יאנה הביטה במלכה, מנסה לפענח האם כוונותיה טובות או רעות. כל
כמה שהיא וחברה היו מיומנים ומנוסים בתלאות הדרך, לקרוא את
רגשותיהם של בעלי-השררה עדיין לא ידעה. בתמימותה, הניחה
שכוונותיה של המלכה תמימות כמוה.
"כן, גבירתי", היא ניסתה לקוד, "אעשה זאת".
ללא דיחוי, יצאה יאנה מן הארמון והלכה למזח-העץ אליו היתה
קשורה הספינה, בין הדיונות הצחיחות המשקיפות על מימיו השקטים
והכחולים של האגם. יאנה הסיטה את שערותיה הבהירות בידה
צרובת-התלאות, ועלתה על סיפון הספינה.
היא עמדה על סיפון העץ המוכתם והדלוח של הספינה המתפרקת
והמרקיבה במשך שניות אחדות בלבד, בטרם זמזום קסום מעליה סימן
לה שהמפרש נפתח מעצמו, גולש במורד התורן ברוב-חן, מבהיק בשמש
האביבית. קרני אור עמומות ונעימות עברו על הספינה, מירקו אותה
וניקו במגע אוהב כל כתם ושריטה, ותוך דקות אחדות, היתה יאנה
בעיצומה של הפלגת-חלום, איטית ומאושרת, אל עבר מרחבי המים
הבלתי-גמורים. נראה היה, כאילו שמחה הספינה לארח על סיפונה את
יאנה, כאילו חשה היא ברגליה המונחות על הסיפון, ואפילו שומעת
את צרחותיה המופתעות והשמחות של הנערה.
כששבה יאנה לארמונה של המלכה, נצץ ברק מוזר בעיניה. המלכה ישבה
על הכס, והביטה ביאנה במבט מתעניין. היא הבינה בחוש, שהיה
מיוחד רק לה ובזכותו הגיעה לאן שהגיעה, שדבר לא רגיל קרה.
"מה קרה? הצלחת להבין מה לא בסדר עם הספינה שלי?"
"הכל בסדר עם הספינה, הוד מלכותך. מה שקורה הוא, את מבינה,
ספינות הן קצת כמו בחורות. בגלל זה ימאים לא אוהבים להשיט נשים
על הסיפון - הם אומרים שהספינה קצת מקנאת כשמעלים אשה אחרת על
הסיפון.
"הספינה שלך, גבירתי המלכה, היא מאוד מיוחדת. הספינה שלך אוהבת
נשים".