שלום אני הילד מהדירה ממול.
אתם בטח יודעים כי שמעתם וראיתם את הכל.
אם להודות על האמת אני אוהב את המשפחה שלי.
אני מת על אבא ואמא שלי ולא פעם כמעט והייתי מת מהם.
אתם שמעתם ולא עשיתם כלום.
אתם שראיתם את הצלקות שעל הפנים ולא הגבתם, לא שאלתם ולא
התעניינתם.
אתם שידעתם את הכל.
ידעתם שאני לא הולך לבריכה עם חברים אפילו כשהם מזמינים, בגלל
שעל הגב יש לי סימנים,
וידעתם שאף פעם לא היו לי חברות בגלל שעל הפנים תמיד היו
חבורות וברוב הפעמים חדשות.
אתם, אתם שידעתם ולא הגבתם - בא לי להרוג אותכם.
מה, מה אתם אומרים?
לא, לא!
אמא ואבא לא אשמים אולי קצת הכעסתי אותם, ואולי זה כדי שאני
אהיה מחונך.
מה לעשות.
זה אפילו טוב  להתנהגות, שיצעקו עליך מידי פעם.
אין מה לעשות.
לפעמים זה מלווה, במקרה הטוב, בסטירה או אגרוף, ואם יש פחות
מזל אז בחגורה או בקולב בגדים.
אני זוכר אתכם - אתכם שידעתם, שמעתם, ראיתם ולא עשיתם.
אולי אתכם קצת מצחיקים צרופי המילים והחרוזים, כמו - חברים,
מזמינים וסימנים.
או - חברות, חבורות וחדשות.
אבל אותי זה אף פעם לא הצחיק, אצלי זה אורח חיים.
אולי זה נשמע לכם זוועה, אבל זה לא... עד שאתה חוטף את זה
ונשבר האף או היד ואז בבית החולים משקרים - "נפלתי בשרותים".
אז תעשו טובה ואל תנסו להתנצל, ואני לא צריך שאף אחד יתנצל,
כי אני ילד חזק מאוד... ילד - בן שלושים.