תל אביב בקיץ היא כמו חלום שהתערפל בשעת התעוררות, כתבתי פעם
בדיגום בסדנה של רוני בבית אריאלה. כאשר ישבתי שם מסתכל על
כיכר אנטין שבוע לאחר תום סמסטר החורף, הרגשתי נמנום מהחום.
לקחתי, לכן, עוד לגימה מההפוך והצצתי במלחמה של דור ויותם. הם
ישבו משני עברי השולחן- לוח, מרוכזים. החזקתי את הספל בין
הידיים והסתכלתי מסביב. הקופי טו- גו למרות 250 אלף הדולר
שהוציאו על העיצוב המזעזע הצליח, הודיתי ביני לבין עצמי. מסביב
לנו ספרתי כארבע מלצריות שנשאו את הקפה לשולחנות במרפסת, בקרב
הסועדים זיהיתי כמה מראשי הסטודנטים. רשמתי לעצמי להתערב עם
חיים האם העובדה שחבר מ"כביסה" ישב עם רמ"ח פנים רמזה על עוד
פעולה מחאתית בדשא של גילמן. המשחק היה בעיצומו. דור, בגופייה
לבנה עם כיתוב של "הצל את הצבים" ניהל את המתקפה כמו שניהל את
הקמפיין. בהתלהבות, בנייה של הרבה טיזרים, כאשר הכל מוביל
לסיום הגדול. למדתי לחבבו במשך השנה שעברה. הוא הגיע כאשר הרכז
הנבחר חטף "רגליים קרות", והחיה את מה שהרכז שעבר נכשל בו
באופן קולוסאלי. סדרת פעולות מושכות תשומת לב הביאו לנו מספיק
אנשים כדי להתחיל לפעול ובעיקר את יותם. תמיד תהיתי מדוע יותם
מתלבש כמו מרצה צעיר. הוא הרי לא רוצה להיות מרצה. גאון בכל מה
שלא נחוץ, ומפוזר בתחומו הוא כבר משך תשומת לב של חברה שנזקקה
לכימאי מבטיח. בקמפיין אמרנו שאם יהיה מי שיהפוך את הכימיה למה
שהביולוגיה עשתה להייטק זה יותם. יותם הכניס לתא את
האדמיניסטרציה שאפשרה להפוך את היצירתיות שדור הביא לשיטתית.
תחת ניצוחו המסודר, באותה צורה שבה שבר את המתקפה של דיוויד,
התבררה האמיתה הליברלית שאם נצליח לשרוד מספיק זמן התקדמות
הידע תמציא לנו את הפתרון. אכן, בסופו של דבר הצלחנו לכפות על
העירייה לעדכן את תוכנית התחבורה שלה כך שתתחשב בתושבים של
דרום העיר ויפו. כאשר ראיתי אותם משחקים תהיתי שוב פעם למה אף
פעם לא התעניינתי מספיק בשחמט כדי ללמוד מעבר להבנת המהלכים.
זיהיתי את הפעולות שנקטו ואת האסטרטגיה הכללית, אבל זה לא היה
בזכות הכרות עם שחמט, אז מה זה היה? השלכה של הקונספט שהחזקתי
עליהם על הטקסט? חייכתי, הסמסטר הסתיים בזמן, הניסיון להסביר
לסטודנטים את בעיית המקורות בסוציולוגיה היסטורית השפיעה עלי
ככל הנראה. מהצד השני של השולחן- לוח ישבה מושא סקרנותי באותו
צהריים, רעות. היא החזירה מבעד למשקפי השמש שלה מבט למבטי
הנשקף מבעד למשקפי השמש שלי. נהגנו ביחס כזה במשך כל החודשיים
של העבודה המשותפת בצוות ההכנה למפגש הארגונים באוגוסט
"מפוליטיקה סביבתית למעורבות לאומית". הרקע שלנו היה די דומה
בסך הכל, שנינו לא באנו מחוגים שלימדו אודות איכות סביבה. היא
מאמנות ואני? בהכשרתי למדתי היסטוריה ויצאתי לתרבות הרעה של
התיאוריה בשלב כלשהו. באותו זמן הגשתי לתוכנית הרב תחומית
החדשה לדוקטורט. שנינו גם עסקנו במחקר/ כתיבה באותו זמן. אולי
הרתיע אותה הקישור שקישרו אותי לממסד "המסתורי", של רמז. חזרתי
להתרכז בקפה. הפגישה הזאת חגגה את סיומה של שנה מוצלחת בסה"כ.
הייתי מופתע למעשה מהדרך בה התנהל הקמפיין, התנהל בחיי כל אחד
מאתנו. העבודה עליו הפכה חבורת אנשים די שונים לקבוצה של
אחווה, בשנה שאחרי שנה של טראומות כוללניות שירדו לרמה האישית
בין אם הכרת חבר'ה שנהרגו או נפצעו, או שמשכורתך ירדה אם חלילה
לא פוטרת. היה זה מנחם להכיר אנשים מקרוב. מאחר ואת החלק שלי
בקמפיין יצרתי בעצמי יכולתי לשלבו באירועים שעברו עלי בשנה.
עברו כבר מספר דקות מאז שקיבלתי את ההודעה ולכן שמתי את ההפוך
במאחז לכוס שהותקן לכך והוצאתי את הסלולרי מהכיס השמאלי. "אתה
לא מתעניין במיוחד, מה?" שמעתי אותה. הרמתי את עיני. "דווקא
לא" עניתי. החזקתי את הסלולר ביד שמאל. " לא לא מתעניין או לא
מתעניין?" הקשתה. "שאלה טובה" עניתי, מרוויח זמן, הנחתי את
הסלולר בחיקי, "אני מתעניין יותר ביחסם של השחקנים למשחק מאשר
במשחק". רעות שתתה עוד מהדיאט קולה שלה לפני שפנתה להשיב.
הסתכלתי עליה. היא לא החזירה לי מבט אלא הסתכלה עלי. לעיניים?
לא יכולתי לדעת. אבל משהו בראש שהופנה ישירות לעברי, גרם לי
לרצות להאמין שבאותו רגע אני האובייקט אותו היא בוחנת. "תהיתי"
פתחה "האם זה בגלל שאתה מתעניין באנשים או פשוט כי אתה לא מבין
בשח?". "שאלה טובה" עניתי. הרמתי את הקפה בשתי ידיים לאחר
שהחזרתי את הסלולרי לכיסי. "במה תרצי להאמין?" שאלתי. "אתה
יודע" אמרה, מרימה את הדיאט קולה בידה הימנית, "לא פעם חשבתי
איך הצלחת למכור את הכנס הקטן שלנו לקרן רתנאו". הפניתי את
מבטי לעיניה. יכולתי להעלות אותן בזכרוני, כפי שזכרתי אותן
מהצצות חטף במהלך ערבים ארוכים במשרד ב"השפלה". "ואני מבין
שהגעת לתשובה כלשהי" ציינתי. "בוא נגיד שלמסקנת ביניים" שפתיה
נפרשו לחיוך, "לרוב אינך עושה זאת כה בישירות, אולם אתה משתדל
להמנע מלהביע מסקנות החלטיות, בייחוד כשהן כרוכות בלחשוף מידע
אישי". עצרתי לרגע את תנועותיי. "אני לא חושב שאת צודקת" שמעתי
את דור אומר. "לזאב שלנו אין הרבה מה להסתיר" הוסיף. "כה נחרץ,
דור?" ראיתי אותה אומרת. "בחייך" אמר והסתכלתי על יותם שחייך,
"רוב הזמן הוא מסתובב בציבור, מתי יסתיר משהו?". "ומה אתה
אומר?" שפתיה פסוקות הביטה לעבר, "אתה מסוגל להגיד לי האם אתה
מתעניין בשחקנים או במשחק?" "אני חושב שבשחקנים" פתחתי. ראיתי
אותה נעצרת לשנייה מבלי להיעצר. האם היא הבינה איזה נרטיב אני
מאמץ בתשובה? "אבל המשחק הוא הדרך המאפשרת לי להבין כיצד המבנה
מתבטא במציאות". "יפה יפה" אמרה לי, "ובשביל זה צריך להבין את
המשחק, לא?". "הוא יודע לשחק" ענה יותם. "הוא שיחק מול דור
לפני שבוע, היה משחק לא ארוך, אבל מעניין". "כן" פתח דור, זה
היה מעניין. לרוב כאשר הצמד שיחק, בריטואל שהתפתח במרוצת השנה
ואפשר לנו לשבת ולחשוב בצוותא, לא דיברו. כביכול, המשחק היה
העיקר. עבורי זה היה אחד הרגעים המעטים בו יכולתי לא לדבר.
הרבה פעמים כאשר התקשרו מהעבודה בנסיעה הביתה, הרהרתי בשנים
המעטות בהן יכולתי לנהוג בדממה. "הוא משחק לא רע, אבל בסגנון
די מוזר, בפעם האחרונה הזעיקו אותו למכון". "זה לא נכון יותם"
אמרתי. הורדתי את השעון מהיד והשתעשעתי בסגירה ופתיחה שלו. זה
שעון עם רצועה מברזל, יקר אבל לא יוקרתי. הוא מיוצר בפינלנד
בחברה שמייצרת צעצועים לאנשים מבוגרים. לא קיבלתי אותו כשעשוע.
קיבלתיו כשעברתי את הטסט מהיבואן. זצ"ל. "קיבלתי התרעה שיש
עבודה ונשארתי עוד שעה" חייכתי "ואותך לא מזעיקים לפעמים
לעבודה?" ניסיתי לסנוט בו. "מחזירים לפעמים גם כשאני מסיים
משמרת" הבחנתי שביצע מהלך שהצליח לגרום לי לעניין ונרכנתי
להביט "אבל יש הבדל בין בכיר בפלאפון לעוזר מחקר, מתרגל או מה
שאתה לא עושה שם, לא? אתה דווקא דומה יותר לדור, אתה יודע? גם
לו קוראים כל פעם בפעולה ירוקה". המהלך לא הצליח, דור התאושש.
יותם שלא כהרגלו היה שקט. הוא שלף את קופסת הסיגריות מכיס
חולצת הפולו שלבש, והדליק אותה בקופסה שלקחנו פעם מקפה ג'ו.
תהיתי אם אני זוכר מתי ציינתי לפני שחזר לעשן. דומני שזה היה
בסמיכות להצלחה שלנו במצעד. הרמתי את עיני ופגשתי את מבטה.
מתגרה? תוהה? מדוע להיות דיכוטומיים עם אישה שכתבה
באיי.סי.קיואה "אני שומרת לעצמי את הזכות לאי- קוהרנטיות".
"דברים מתחוורים?" שאלתי. "תורך" ענתה. "תסלחו לי לרגע
בחורים". עקבתי אחריה כשקמה, לא הייתי היחיד. "אישיות מעניינת"
הפטיר דור. היה זה תורו לבצע מהלך, אולם הרגשתי כרגיל שמהלכיו
ינבעו מאותו מקור. "במה?" שאלתי. הוצאתי את הסלולר מהכיס.
שמחתי לפני ארבע שנים כשהחלפתי מהאריקסון לנוקיה בדיוק מהסיבה
ששלפתי אותו עכשיו. אם כי ה SMS השפיע במקצת על העו"ש שלי. לא
חשבתי אז שמהצב יסתדר בדרך שהסתדר, ושלבסוף גם ארוויח מספיק
בזכות עצמי. "אתה יודע, היא אתנו כבר הרבה זמן ואני עדיין לא
יודע אם כשהיא מדברת איתי היא באמת מדברת איתי". לחצתי על
ההודעה. כשקראתי את הסמנים שהרכיבו אותה, המילים התחברו במהלך
הרכבת המסר. כביכול הבחירה של מילים מוכרות נתנה תחושה של
אישיות מוכרת שהביאה לתגובה שהותנתה בי למגע יד מוכרת. יד
נעלמה באם להשתמש בלשון ציורית שהכרתי כה טוב מאימוני ילדות
שלא היו אמורים להגיע לבחינת הבגרות. ג'ול אמרה לי פעם שכאשר
היא נמצאת בדרך מחשבתה מוכיחה שהזמן יכול להתקיים ביותר ממקום
אחד בו זמנית. אורן סיפר שבפעם הראשונה שיצא הוא חשב על כמה
דברים כל הזמן. זה לא שלא המשכתי לדבר עם השניים, עניתי "היא
מדברת בצורה קצת סתומה או שהיא פשוט מאוד בקטע של האסתטיקה
עכשיו. זה קורה למי שבילה יותר מדי זמן עם הדיזירטיישין
בסוראסקי". אבל באותו זמן עסקתי באריתמטיקה בסיסית או בפשטות
בחשבון. ניסיתי לחשב מי מבין הנשים שהייתה עשויה לכתוב לי
"יכולתי להרוג אותך בנקל עכשיו" הייתה עושה זאת באותו יום. "גם
אתה קצת עשית את זה" הוא השיב. "מי שמדבר אתה רבצת עם הספרים
על תחבורה ממרכז השל יותר ממני" החזרתי לו וחייגתי את המספר
שזכרתי יותר טוב מאת המספר של הבית. "בשביל הקמפיין" צעק עלי
והסתכל לעברי. שלושה צלצולים כמו תמיד. "עבי" אמרתי "היי"
ענתה. עבית תמיד נשמעת שמחה כשאני מתקשר. אני תמיד יכול לדעת
איך היא נראית באותה שעה. ראיתי אותה ככה כשג'ול הייתה מתקשרת
אחרי שבוע- שבועיים כמה פעמים גם חודש. אני רואה אותה ככה
בשיחות של עדי ממשמרת. "שאלה לי אליך" אמרתי באותו סגנון
שאמצנו לעצמנו. מתישהו עבי נהפכה מהאחות של, לאישיות בפני
עצמה. עבורי כמובן. עבור אותו חוג קטן שהכיר אותה היא הייתה
כבר כמה שנים לפני כן מישהי בזכות עצמה. אז היא בחרה בכיוון
שונה. אני לא יודע אם זו הייתה אחת הסיבות שהביאה את אביעד
לעשות מה שעשה. אני בחרתי שלא לחשוב כך, ולדעת שזה בגלל ניר.
אבל אז עוד לא הייתי צריך לחשוב על זה מחדש. היום עוד היה צעיר
כמאמר המשורר. "שאל נא" ענתה. "האם זו עבית?" שאל יותם. "יאפ"
אמרתי "היא מוסרת ד"ש". הוא זכר אותה מההופעה הקטנה שנתנה ביום
הירוק. "קרה משהו יוצא דופן בימים האחרונים?" שאלתי. "חוץ מזה
שעשיתי דאבל פארקינג באיבן גבירול בלי קנס?" שאלה. "ברצינות"
הפטרתי. "טוב, קיבלתי את הפרחים שאתה או עדי שלחתם לי לשנתיים
לטסט" ענתה. "עבי, אני קניתי לך את הספר שרצית והוא עוד אצלי
ככה שהם לא ממני" אמרתי. שתקנו. המשחק פסק. הרמתי את העיניים
לוודא שהם מסתכלים בי. "מה קורה?" היא שאלה. "קיבלתי הודעה
"יכולתי להרוג אותך בנקל עכשיו"" ציינתי. "ומה אתה חושב שגרם
לך לצלצל?" שאלה. הקול שלה היה קצת שונה מכרגיל. "אני לובש את
הגופייה האפורה של היינקן וג'ינס שחור כרגיל" אמרתי די
במהירות. "זאבוש הכל בסדר?" נחה עלי יד שאליה הייתה מחוברת
רעות. "כן" ענה דיוויד "הוא רק מנהל שיחה מעניינת עם עבית".
"אואו" ציינה רעות במבטא צרפתי מודגש. "אתה מצויד, נכון?" שאלה
עבי. "מי זאת עבית?" היא שאלה. "חברה שלו. מוזיקאית. את לא
היית ביום הירוק אז לא ראית כמה שהיא מוכשרת" אמר יותם. "כן"
עניתי ושלחתי יד למותן לוודא שזה נכון. "אז מה עושים?" שאלתי.
"אני באה" אמרה עבית "תזכור מה שהיא תמיד אמרה- מחכים".