``מצטער, אבל יש לי רק כרטיס לאושר`` אמרתי לקופאית והיא נתנה
לי מבט חמוץ, שהיתה בו מן הביקורתיות ``מצטערת אדוני, פה
הרכבות יוצאות רק לכעס ולאכזבה, תנסה במקום אחר``.
יצאתי מאותה תחנה ארורה והמשכתי בשוטטות החלולה ומעוררת
הרחמים, הגובלת בבורות. בקור המקפיא, ברחובות שהם כעורקי,
מובילים ללבי דם טמא, כפוף לכבלי פרא.המשכתי לי בצעידה
אסרטיבית לתחנה אחרת, איני יודע מדוע שמרתי על האסרטיביות
הזאת, כנראה זה נתן לי עוד פיסת ביטחון רעוע, אותן אספתי
בקנאות, בתקווה לשמור על שלכי שפיותי; ``אדוני, היום במחיר
מיוחד, נסיעה לאכזבה בחצי מחיר`` ענתה הקופאית בקולה הצורמני.
מחיר מיוחד? רק היום? איזו מין אירוניה נוראה בעולם שבו הלילה
לא יורד, משום כך מאז שאני פה, תמיד אותה ה``עיסקה`` המיוחדת,
``רק היום``. בחנתי את הקופאית; צבעה היה שחור, לא היה בה מן
הגזע הניגרי, כמין האנושיות ככלל, צבעה היה עמוק כמו שמי טוהר
של לילה צח, אך למרות זאת, מראה הקרין מין אנרגיה שלילית, אשר
גובלת ברוע טהור. בגדיה היו שחורים, שיניה היו שחורות, לא מפאת
רקבון, הן היו שחורות באותו גון, או שיש לומר אופן (משום ששחור
כולו אותו גוון, אך אופי שונה לו) אשר לגופה. בחנתי את עיניה,
אשר היו גם שחורות, שחורות משחור, דבר אשר היה מרתיע אותי,
לולא הייתי כבר רואה את המראה הזה עשרות רבבות של
פעמים.העיניים הן החלון לנשמה, כך ידוע לנו.עיניים שחורות הן
נשמה שחורה, נשמה שחורה היא לא רוע, היא אטימות. כמו הצבע
השחור שבולע לתוכו את כל הספקטרום המדהים והנרחב של העולם,
ואינו מחזיר מאומה. לא הייתי מופתע, משום שכך נראו כל הקופאיות
בכל תחנות הרכבת בכל הרחובות הארורים שבחורבה הזאת. תחנת הרכבת
היתה מתפוררת, וגון אפור לה, סדקים רחבים ועמוקים, מסובכים
כפרשות דרכים, פילגו את הקירות, ובהם שרצו חרקים, תיקנים ושאר
שקצים מזוהמים, כמו חיי עצמם, אורחותיהם חדות כתער, מקסימות
כזכוכית ושוברות כפלדה, מאז שמודעות החלה חודרת בי, אני רואה
את עצמי מתמלא ונמלא בשקרים וכלימות, שורצים בתוכי כאותם שקצים
ארורים. כמו הסדקים, כך גם דרכי נתפרשה והתרפסה באלפי פיתולים
ופיצולים. חורי עכברים נחפרו בקירות על ידי טלפיים מזעריות
ומזוהמות, בפינות החדר התאספו קורים סבוכים עד כדי כך שאי אפשר
היה לראות את הפינה עצמה. רבבות התחנות שבהן ביקרתי, כולן היו
ככה, לא היה ביניהן כל שוני, אף הסדקים על הקירות תמיד נראו
אותו דבר. ין מנוס, עם זהו גזרי אז זהו דיני, אם נידונתי למאסר
עולם בעולם של בדידות, כך יהי.
שנים בלי די שאני כאן, משוטט ברחובות על רחובות על רבבות של
רחובות, בבדידות שכבר קרעה את ליבי מזמן. אני אדם בי לב, איש
בלי ישות, אין בי כלום חוץ משוטטות חסרת אונים וחסרת פשר. כל
מה שיש לי פרט לעצמי ומלבושי הרעועים הוא כרטיס לאושר, בעולם
שבו כל הרכבות מגיעות לאכזבה.
כבר עייפתי מלחפש, לאן שהלכתי, לאן שאלך, אני תמיד באותו מקום,
לא אתפלא אם אין הרחובות התאומים רחוב אחד, אוה אותה אשליה
ארורה, אותו סבל ריפיטיטיבי אשר ניקב לי את קצות העצבים. ניקב,
וכרסם את שהגעתי להבנה שאין זה משנה, אם אלך ממקום למקום, או
בין אשאר במקום, תמיד אני מגיע לאותו מקום. אותן רחובות בהן
השמש תמיד תקועה בדיוק באמצע השמים, כל הבניינים הם צמודי קרקע
שחורים ומתפוררים, אין שום רוח, או אף נשיפה שיש בה מעט מן
הרוח. נראה גם כי עבי השמיים צלחו בנידוי נקודה מסתורית זו,
שספק אם היא נמצאת באיזו שהיא מפה. גם נפש חיה אין פה, פרט
לקופאיות שחורות, אשר אינן אלא מעין רובוט אורגאני מצמרר, אשר
רק המחשבה על פשרו היא מעין טעימה מן הריקנות שבהן הן חיות,
לצד שרצים ושקצים חסרי תבונה ותובנה.
בכל תחנה אשר פעמי הושמו אליה, אותה עיסקה מתרוממת לאוויר, אך
כדי נפילה חזרה לרצפה. ``מצטער, אבל יש לי רק כרטיס לאושר``,
אמרתי, כבר לא בטחינה, בקולי כבר לא היתה מן התקווה, רק ציפיה
חלולה לתשובה העתידה לבוא. ואכן היא באה, ``מצטערת אדוני, פה
הרכבות יוצאות רק לכעס ולאכזבה, תנסה במקום אחר``..
גוף חי שוכב לו על ערס דווי במיטה לבנה, מעל לסדין לבן, מושען
על כרית לבנה. עוטף אותו חלוק לבן. בזרועו השמאלית נעוצה מחט
כסופה המחוברת לצינור שקוף, צינור אשר בו מולך חומר לגופו של
האיש מהשקית הלבנה, אשר נוזל צהוב בחובה.
עלטה שחורה מכסה את החדר, עלטה המופרעת בקצב קבוע על ידי
נצנוצי עוד ירוקים, קווים על צג המוניטור, צפצופים
מונוטוניים.
שבעה חודשים שהוא שוכב במצבו האנוש, שבעה חודשים ללא סימן חיים
פרט לפעימות לב עמומות. שבעה חודשים שהוא - כלום. גוף אורגאני,
מוחיה על ידי מכונות הנשמה ואינפוזיה. שבעה חודשים ללא זהות,
ללא אישיות. אין יודע מי הוא, אף קרוב או מכר לא בא להצהיר על
זהותו. שבעה ירחי מסתורין, שכוב בבית החולים ללא ניע וזיע, האם
יתעורר, האם יזכור מי הוא, מאיפה בא, לאן ילך?
זוהי הרוטינה של חיי כבר שנים אין ספור, שנים? זוהי הערכה ללא
יסוד. טפשי להשתמש ביחידת זמן המבוססת על מסלול השמש, כיצד
ניתן להשתמש בה במקום שבו לשמש אין מסלול? וכי לפי שיטת הזמן
האנושית אני פה אפס יום, אפס דקות ואז שניות, שכן השמש לא זזה
אף מילימטר אחד מאז שהגעתי. האין זה רדיקלי? המקום הזה קיים
אפס שנים, כי הרי השמש לא זזה בו.
כאשר רוצים להשוות בין זמנים של כוכבים, אומרים, נגיד, ששנה על
הכוכב הזה היא כמו אלף שנים על כדור הארץ. אך כאן מספר השנים
הארציות שנכנסות בשנה אחת הוא אינסופי. איך זה יתכן שהזמן פה
הוא אינסופי, אם הוא כלום. האם אין סוף הוא כלום?
שנים שלא אכלתי, אך אני איני מרגיש רעב, שנים שלא שתיתי, אך
הצמא אינו חונק את גרוני, שנים שלא ישנתי, אך זרה לי העייפות.
האומנם? וכי אולי איני רעב, צמא או שעיר-זיפים מפני שאני פה
אפס זמן? אז, כמובן מהירות תנועתי, כמה שלא תהיה, היא כלום, כי
הרי זמן כפול מהירות שווה דרך, זאת כל דרדק יודע, אך אם הזמן
שואף לאפס, אזי המהירות היא אפס, ואם הזמן הוא אינסופי, אזי
מהירותי אין סופית.
האם אינסופי הוא כלום? האם כלום הוא הכל?
והרי אם אין פה זמן, אז אין תרחיש, אולי אני היחיד שמסוגל לזוז
פה על ציר הזמן, אין זה אפשרי, כי אז הייתי יכול להגיע
למהירויות שבהן חשקתי, בכך בעצם אוכל אפילו לעוף.
רגע, האם אפשרי הדבר, האם הגעתי להבנה חדשה? האם באמת שברתי את
המחסום שבי? אבל אין זה משנה דבר ולו חצי דבר במקום הזה.
בעודי שקוע במחשבות אלו הרגשתי מאחורי משהו מוזר, מעין גל של
אנרגיה חיבות, ששטף אותי וטיהר אותי מכל הזבל הקיומי שנדבק
לנפשי.
הפנתי ראשי והבטתי...
כולם סקרנים, כולם צמאים לידע, כולם שוטים... מוכי מחשבה, מוכי
תובנה, או לפחות גריסה לה, כולם מתערבים בעסק שאין הם יכולים
להבין, כשהכל מסביבם הוא זה, אך אין הם רואים את זה. אין הם
יכולים אלא לדחוק את העובדה. בגלל זה המציאה האנושות את הגורל,
הגורל לא מעורב פה, צחוק הגורל הוחרש מזמן.
הדבר הזה לא היה ידוע לאף בן אדם, לא נכתב באף ספר אף פעם. דבר
זה הוא המסתורין הגדול ביותר, איך איזה מסתורין בר השפעה אם לא
יודעים שהוא קיים?
בר השפעה בהחלט!!! כי אף שלא יודעים על קיומו, הוא יודע על
קיומכם, ובנוסף לזה גם משפיע עליו באופן פעיל. כמו מחוגים
שאינם יודעים על המנגנון שמריץ אותם, כל אחד בקצב שונה.
אין נפש בעולם שמסוגלת להבין, ואם היא תבין, היא תשוב לביתה
למעלה, עוד לפני שגופה האנושי יצטרך להתמודד עם אותה הידיעה.
אנשים תוהים, האם אותו מסתורין קדוש הוא בר השפעה, אם אף אחד
לא יודע מהו, ועצם קיומו נסתר, ואף אלו היחידים המכירים
באפשרות קיומו, יודעים אותו כסימן שאלה.
הוא הביט בזה, פתח, מעין מעבר פה באמצע הרחוב, פיו נפער לרווה
בדיוק באותו שבריר שבו השאר נפתח, ישנם תמיד התבונתיים של
השוטים שיגידו שזה איזה מין תאום קוסמי שהוא, אשר מרמז על
גורלו של האדם במישורים שנשגבים מבינתנו. אך הנשגבים בתורת
האדמה, שלא כמו השוטים בתורת הרוח, ידעו לומר את מה שנכון,
שזוהי סתם תגובה רפלקסולוגית טבעית.
הוא עמד קפוא מספר שניות, לפני שהצליח לעכל את העובדה שזוהי
אולי היציאה שלה יחל, לחזור למקום שבו יש לו את עצמו, ויש לו
עולם להיות בו עצמו, השאלה היחידה שהטרידה אותו היא, לאן? אינו
יגיע חזרה לביתו הטבעי, או לפחות טבעי בעיני רוחו, שכן מה נשאר
ממנו עם כך? האם הזמן המשיך מלכת עת שהיה פה? אם כן, כמה זמן
עבר? אין לו לדעת. בנוסף לאושר קינן בו גם פחד, לא פחד שלא
יחזור, אלא פחד שיחזור לגלות שביתו כבר אינו ביתו, שאותו מקום
שעזב השתנה עד כדי שאין לקרוא לו אותו מקום, אך אז יהיה מיואש
לגמרי, פן הידיעה הסופית שכבר אין לו לאן להגיע, שלביתו הוא
כבר לא יחזור, אף שפה, באותו אופן חולני, היאה למין האנושי,
ישנה עוד תקווה.
``יש עליה דראסטית בקצב דפיקות הלב, תזריקו 2 גרם מורפין. אסור
לנו לאבד אותו, מהר!!!``
אותו חדר היה מואר כעת באור פלורסנט לבן, לבן והרוג, כמו פניו
של ילד אשר איבד חייו במות עריסה, צבע כל כך לא אופיני למקום
שבו אמורים, כביכול, להציל חיים. אין זה צחוק הגורל, אין גורל,
הגורל אינו אלא עוד בריחה אנושית מהמציאות. האם זוהי אירוניה?
אין לדעת
צפצופי הא.ק.ג. כבר לא מונוטוניים וקצביים, למעשה קצבם משתנה
באופן חד ומעיק אשר היה מפריע באופן פטאלי לריכוז הרופאים,
אילולא היו רגילים לכך.
הפתח נסגר, לא מותיר מאחורי שום דבר ואף אחד פרט לשממה חלולה.
הרופאים הצטופפו סביב הגופה הקרה, מביעים צער שחוק ומזויף על
מותו, מהול בצער אמיתי על הקריירה שלהם. מדוע התאמצו כל כך? לא
בשביל רווחתו האישית, כי ידוע כבר שבעולמנו רווחה אישית של
זרים אינה עסקה של אף אחד. בנוסף לשאיפה החולנית להתקדם
בעולמנו בסולם המעמדות, פעלה הסקרנות, אשר העפילה על ההגיון,
כרגיל, ופעלה בצורה אירונית, כרגיל.
מאמץ מיוחד נמתח בשביל לנסות ולגלות מי הוא אותו איש מסתורין,
לכן לא ידעו לעולם.
``אוקי, ניסיון אחרון, אחד.. שניים.. שלוש``.
הרופא טפח עם שני הפדים על חזה של הגופה חסרת החיים. זרם חשמלי
עבר בנסיון חסר תקווה להפעים מחדש את הלב הדומם, אך ללא
הצלחה.
הצפצוף השמיע צפצוף ארוך וחלק, במעין מחווה לא מכוונת למוות,
או למשמעותו בעיני החברה שסיגלה לה האנושות ברובה; חלק וללא
פשרות.
המבחן הסופי, ככה יש קוראים לזה, או לפחות היו אם היו יודעים
דבר קיומו. כמובן שכרגע שמו אינו, תיוג הינה תכונה אנושית,
ככלות הכל.
תכליתו לבדוק את רוח האדם. הלז אינה אופיו של האדם, או איזו
מין ישות קוסמית גלובאלית או הילה שממשיכה לחיות אחרי שהגוף מת
כבר.
הרוח היא האדם במקום שאין בו תיוג ואין בו מילים, מקם שתכונות
אנושיות לא קיימות בו. אם הן קיימות, הינן אך ורק בשביל לשרת
מטרה אחת, אין היא לתת לו עזרה, אין היא לתת לו נחמה. אלא רק
לערער את נפשו באת שהוא צריך להתמודד עם הנורא מכול - עם עצמו.
במקום שאין תיוג ואין מילים, אין שום דבר לתת בו את דעתך, פרט
לעצמך, דבר אשר אין בנמצא.
אם אינכם מבינים את כוונתי, נסו לדמיין את חייכם בתוך ציור שלי
דלי, למשל, או מגריט. מדבריות על מדבריות, שום דבר פרט לחול
מרוצף במחזות המערערים את הנפש אף יותר מהבדידות עצמה.
רוח שלא תשבר תחת נסיבות אלו, אין היא אלא אצילה, רוח אשר
הגיעה מעבר לקארמה - אל הבאקטי המקודש, אל המקום שבו אין יותר
פחד, רק אהבה, אהבה לעצמך, אהבה לאל, אהבה להכל. מעל לסולם
הקארמה - הוא רק נסיון לחמוק מהגוף החומרני.
``כן, במה אפשר לעזור לך?``, נשאלה השאלה, איך אני רק בחנתי את
מקומי בלי משים, הייתי בחדר, צבע קירותיו לבן צחור, אשר בהתאם
לשחור העולם הקודם, הקרין גם הוא אנרגיות, רק שאלו היו אנרגיות
חיובית, מעין קונטרס תואם ומנוגד. הרצפה מתחתי היתה מרוצפת
בלבני שיש ורדרדות, מלוטשות עד כדי זוהר, מחזיקות בחובן
טקסטורות מדהימות. ``אדוני, הכל בסדר?``, אותו קול, קול רך
ועדין, קול אשר חודר הישר לנפשך ולתודעתך מבלי לתת אפילו הקשה
אחת בעור התוף, מעין משב רוח רענן, עוד גל של אנרגיה חיובית,
רוממות רוח עילאית, לה ייחלתי זמן כה רב, בחנתי את הקופאית,
אשר הייתי בטוח לפני זה שגם היא תהיה כולה לבנה. אח מבט בה
הפתיע אותי אף יותר, היא נראתה אנושית, היא היתה אנושית, היה
בה אופי, היתה בה רוח, היתה בה חמלה.
איך יכולתי בכלל לחשוב שהיא תהיה כולה לבנה, הרי זה מייצג
בדיוק את מה שהייתי בו קודם, את הריק הנבוב.
שלפתי את הכרטיס מאמתחתי, והצגתי אותו לקופאית, היא העיפה בו
אך מבט קל ואמרה, חיוך שובה נפש על שפתיה, ``מעבר 2 אדוני,
נסיעה נעימה``.
העפתי מבט אחרון בפניה העליזות, המדהימות, ובעיניה, אוה עיניה
הכחולות, היה בן מן הכל, כחול של הים, הים המדהים, הים המייצג
את הרוך המדהים שבו מילותיה רטטו בנפשי. חום, של האדמה, אותו
בטחון ללא עוררין, אך ממותן בהרמוניה עם שאר הצבעים, אותה
סולידיות נפשית. היה בה ירוק, של הטבע, העליזות החופשית כחית
פרא אשר משולחת בערבות ארגנטינה, אין לה אלא לעשות מה שנפשה
חשקה בה. והאפור, האפור של הרוח, אותה רוח מדהימה אשר מגיעה
לכל מקום, שורקת ומנשבת, הדבר החופשי היחיד שקים.
כולם היו בה באותה הרמוניה מהממת, כל המעלות הגבוהות באיזון
מושלם. כל זאת ניתן ללמוד עליה רק מקולה, הבעותיה ומראה.
אוה, העיניים שלה.
נפרדתי ממבטה והמשכתי בדרכי, הגעתי אל המסילה המבורכת, דבר אשר
הסב את ליבי למוזרות מה, שכן לא היתה מסילה באף לא אחת מתחנות
הרכבת שהייתי בהן.
``כן, אדוני, יש לך כרטיס?``, שאל אותי הפקיד, קולו היה
אסרטיבי, אך רך ונעים לאוזן. ``בהחלט`` אמרתי, מנסה לשמור על
טון אסרטיבי, אך נכשל פן דמעות האושר שחנקו את גרוני. פלטתי
באופן שבין יבבה עמומה חנוקה מצחוק לבין דיבור מן השורה ``יש
לי רק כרטיס לאושר`` |