כשמתאהבים, פתאום משתחרר לו איזה מקום בלב.
הוא תמיד שם, המקום הזה, לוחש רוחש וכמה,
אבל כשהתקווה ניצתת, כשנדמה שהאפשרות מתממשת,
הוא מתרחב, נפתח ומוכן להכיל, את האהבה..
וזו באה לה, מדלגת, מקפצת, כאילו כלום, כאילו תמיד הייתה
כאן..
לא אכפת לה מכלום, באה ומתיישבת לה במקום שהוכן, מתרווחת,
ומרחיבה עוד ועוד..מזיזה את האני שיושב לו שם, תמיד עומד על
המשמר,
והוא, זז קצת ועוד קצת, מפנה מקום- לאהבה.
והיא מלאה, שלמה, מדושנת עונג, ובכלל לא זכרנו שפעם היא לא
הייתה כאן,
שפעם המקום היה מלא, גם בלעדיה..
לאן נעלמו כ ל הדברים האלה? לאן נעלמתי אני?
האם אני עדיין כאן, האם יש עוד אני, קיים ועצמאי, שאינו קשור
לאהבה?
או שמא היא בלעה הכל? אבל למי בעצם אכפת, כשאוהבים...
ואז...אומרים לה ללכת. כבר לא רוצים אותה יותר..
אין לאן לנתב את כל הנתינה הגדולה הזו, אין מקום עוד לתקווה,
צריך לוותר עליה, לוותר על האהבה..
אבל איך אפשר. מה נעשה עם כל החלל הזה שנוצר?
איך נמלא אותו עכשיו? אבל היא כבר חומקת לה, נעלבת,
משאירה הכל פתוח, וכואב מתמיד..
ואיפה אני עכשיו בכלל? פתאום זה כ"כ ממשי, אני ממש באיבוד.
צריך לאסוף את עצמי מחדש, מכל הפינות אליהם נעלמתי, ועשיתי
מקום לאהבה..
לאסוף ולמלא מחדש את החור השחור הענקי הזה שנפער לו בלב,
בבטן.
חור שחור שסוחף אליו את שאריות האני, ולא נשאר ממני כלום.
עד תום. עד כלות. רק גוף ובאמצעו חור שחור.
פועם חזק מתמיד, כמה, מייחל, מסרב להאמין,
ובולע עוד ועוד חלקים מהאני, עד שרק הוא נשאר.
לאן נעלם החור השחור, כשכבר אין לו יותר מה לבלוע?
האם הוא בולע את עצמו? מעלים את עצמו , לתוך עצמו?
הריק לתוך האין או להפך..
וכואב, וכואב נורא...
ואז, לאט לאט, מסתדרים להם האיברים הפנימיים חזרה.
הלב לכאן, לצד שמאל של החזה,
הקיבה, התוספתן והיתר מסתדרים להם חזרה בחלל הבטן.
תופסים איבר איבר את מקומו. ממלאים.
מתוך הויתור על המקום, הויתור על התקווה, הדברים יכולים לחזור
חזרה למקום שלהם,
ואט אט חוזרת התחושה. גם האני חוזר למקומו.
עכשיו הוא קצת מושפל, קצת כנוע, לא הכל יכול.
משום מה, הוא חזק יותר ממקודם, ועם זאת , רך יותר, מותר יותר.
יודע יותר שאין לו שום דרך לצפות את הדברים, רק להיות.
וחוזרים להיות, עם התשוקה, שלא נגמרה, ולעולם לא תיגמר,
לאהבה.
לאהבה אמיתית, שתמלא באמת, בלי לגרש את האני,
בלי לקחת את כל המקום של האני,
כזו שתחיה איתו ביחד, בשותפות..
אני והאהבה,
האהבה ואני,
ואין להפריד בינינו,
לעולם.