לאט לאט וביסודיות, היא היתה מוחקת את עצמה. בכל יום, בכל לילה
ליתר דיוק, בחצות וחצי, היא היתה לוקחת עוד חלק מחייה ומוחקת
אותו, שורפת אותו, משמידה אותו. העולם שלה נמחק מעינייה ברגע
אחד, אבל היא, היא תמחוק אותו מעיניי האחרים לאט, בקצב אחיד,
כל לילה. היא היתה עורכת מדורה קטנה בחצר הקדמית, ולמרות שאסור
היה לה "לשחק באש" היא שיחקה. אבל המשחק הזה לא היה משחק
ילדים.
זהו, לא נשאר עוד דבר מלבד הדירה שלה וארגז מלא תמונות
מבולגנות בתוכו. את המפתח היא כבר זרקה לאש, ביודעה שעכשיו היא
נעולה בחוץ. היא רפרפה בתמונות, מטילה אותן אחת אחת אל תוך האש
מבלי לדעת מה מופיע בהן. התמונה היחידה שהיא ידעה מה מצולם בה
היתה תמונת פולרואיד אחת אותה היא זיהתה לפי החתך שחתכה בה
לאחר שצלמה את עצמה במראה, לפני כחודש. את התמונה זו היא
הצילמה ביום שהחליטה שאם היא לא יכולה לראות את העולם, אז
דאמיט, למה שהעולם יראה אותה?האדם היחידי לו היה אכפת ממנה,
מנהל ספריית הברייל היחידה באיזור, נסע רחוק, היא לא ידעה לאן.
בשביל כל השאר כל שהיתה היא שביל עשן המרחף בשמי הבוקר, כשריחו
החריף מתערבב עם ריח הבוקר המתקתק. העיוורת הזאתי, הם שיערו,
פשוט אוהבת לשרוף דברים. כנראה שאיבדה את שפיותה לאחר שאיבדה
את מאור עינייה.
זה היה החלק האחרון בפאזל שהיא רצתה להשמיד. רק עוד תמונה אחת
והיא חופשיה, יכולה לברוח סוף-סוף, לנסוע רחוק, היא לא יודעת
לאן. היא הביטה במבט חלול באות האחרונה שנשארה על הדף שפעם היה
כתוב עליו סיפור החיים שלה. המחק שלה עמד להסתיים, כמו השפיות
שלה, הסבלנות שנותרה לה עד שהיא תעזוב. היא החדירה את ידה אל
תוך האש, מחזיקה בתמונת הפולרואיד, מרגישה בחמימות האדום
והכתום והצהוב שלעולם לא תוכל עוד לראות. התמונה התכלתה כליל
בתוך ידה הנפוחה מחום והיא שלפה ידה במהירות והתחילה לרוץ.
לרוץ מהר, צפונה.
היא תמיד תהתה לאן כל העשן מהמדורות שלה מגיע, היא לא בטחה
בחוקרים האומרים שהוא מצטבר (או מתכלה) אך נשאר בתוך
האטמוספירה של כדור הארץ. היא האמינה שכל העשן מגיע אל כוכב
הצפון ונשאר שם, כי קר לו וטוב לו במקום המרוחק ההוא. היא רצתה
להגיע לשם, למרות שלא ידעה בדיוק היכן הוא.
מי יודע, אולי היא תפגוש בזהות היחידה שהיתה לה בעיני העולם
שסביבה, שביל העשן הזה בבוקר, אם תמשיך ללכת צפונה, לברוח
לכוכב הצפון.