הרחובות של לונדון בשלוש בלילה, נראים כל כך ריקים ואפורים,
כמעט כמוני. המדרכות הישנות, סדוקות כמו הקמטים על פניי.
מנורות הרחוב מאירות באור קלוש ודהוי כמו הצבע בעיניי.
הרחובות של לונדון בשלוש בלילה, נראים בדיוק כמו שנראו אז.
גם אני, נראית כאילו תלשו אותי מחלום ישן.
אני עוד שומעת צלילי מוזיקה שבוקעים מפטיפונים ישנים, הרי שלד
זפלין נשמעים הכי טוב על גבי תקליט.
מדי פעם אני לוקחת את הגיטרה שלי, שדווקא לא ישנה כל כך,
וצלילים חדשים מתערבבים עם ישנים. אני מדליקה קטורת ויושבת על
הרצפה,
מכיוון אחד צלילי גיטרה, מהשני עשן סיגריה. זהו סוד החיים
הטובים.
אז, כשהאהבה הייתה חופשית, והמוזיקה באה מהלב, אז באמת היו
החיים הטובים.
היום, כבר הכל כמעט ונשכח מעיניי כולם. מחוברים לחוטי מחשב,
רגשות נמצאות תמיד על אוטומט, והלב ב- Away.
אני מציתה סיגריה אחר סיגריה, מהלכת בין ענן אחד לשני בעוד
לילה של חוסר שינה מעיק.
חולפת על פני חנות תקליטים ישנה, עוד חלום שנגוז.
בחלון הראווה מוצג תקליט של פינק פלויד, והשם היחיד שקופץ אל
עיניי מתוך העטיפה הוא- comfortably numb.
וזה באמת מאוד נוח להיות חסר תחושה.
ריקה כמו הרחובות של לונדון בשלוש בלילה שאף אחד לא מעז לעבור
בהם. ואין מי שיפגע, יהרוס, ילכלך. גם אני מתרוקנת ממזיקים,
ואין אף אחד שיפריע לי בשלוות חיי המיושנים, אף אחד שיתקרב,
לפחות לא יותר מדי, אף אחד שיפגע, יהרוס וילכלך.

הרחובות של לונדון ב-3 בלילה, זה כמו להתהלך בתוכי.