יצאתי החוצה מהבית של ההורים בלב כבד. מצד אחד, בתחושת הקלה,
שהדברים עוד אינם בסימן שאלה. מצד שני, היה לי ברור, שגם אם
המלים שאמרתי לא הפתיעו אף אחד, בוודאי שלא היה בהן נחמה.

אני בן 28. היומולדת שלי היתה אתמול. סימנתי את התאריך הזה
כמועד להסרת מסכות. לא פעם ראשונה שאני מסמן תאריכים לצורך
הבהרת העניין הזה עם הוריי, וכל פעם אני לא עומד בזה מחדש.

לא הפעם. אחרי שסיפרתי לאחי ואחותי, לחברים, בעבודה, ואלה
בוודאי השתמשו בדברים שלי כמטבע עובר לסוחר, הגיע הזמן לסגור
קצוות. לא בשבילם, שבוודאי יבינו באיזשהו שלב שהם האחרונים
לשמוע את הדברים באופן רשמי, וייתכן ויקבלו זאת בצורה קשה, אלא
לומר את הדברים בשבילי.

וזה הכי חשוב בעצם. הבנתי שאני נתון בסחרחורת שאין לי שליטה
עליה. כי בגיל עשרים ושמונה השאלות עולות, לעתים ברמיזות עבות,
לעתים בהטפת מוסר, לעתים נראות כתלושות מהמציאות הסובבת את
אותם שואלים.

הם הרי מבינים. לא טיפשים. עשרים ושמונה שנה אני הבן שלהם.
ולמרות זאת, לאמא שלי יש את הנטיה הידועה לטמון את הראש בחול
כבת יענה. להיות כסומא. להיות שבויה באידאות ובחלומות הפולנים
שלה. אבא שלי שותק כרגיל. יש לי את הרושם שהוא מבין. ולשם
שינוי, אני לא בז לא על שתיקתו, כמובן. בפעם הראשונה, ואני
כותב זאת סוביקטיבית, אי הרצון שלו לשנות, דווקא משחק לטובתו.
גם לטובתי. אני מרגיש מאוד נוח עם השתיקה הזאת.

יצאתי החוצה. בטח בחדר הסלון עוד עומדות המלים כמשא כבד. הם
נשארו שם, בפנים, ההורים שלי. הם צריכים להתמודד עם המלים.
מלים שהיו תחושות שלי, רצונות, מעשים, מאז שחר ילדותי.

פעם חשבתי שאמא תמות ברגע שהיא תשמע אותי אומר את מה שהיא
ביקשה שאשתוק. ואולי אני זה שביקשתי, בשל חוסר הרצון להתמודד.
היום כבר ברור לי שככלות הכל, אנחנו, אם ובנה, ומה שאמרתי צריך
היה להיאמר. שלשום, אתמול, היום, מחר. ואבא שותק. נראה לי
שהפעם, לראשונה, זה הצורך של אמי שיגיד משהו. ולי ברור, שמה
שהוא יגיד, לא בהכרח ייערב לאוזניה.

אז יצאתי החוצה. הלב עוד פועם בחוזקה מההתרגשות, הראש דווקא
נקי וצלול. אין עוד מה להסתיר. אני, הבן הבכור, הומו. אוהב
בנים. גם היו לי בני זוג. אחד אפילו שנה וחצי. אפילו הכירו
אותו בשם. ראו אותו פעם אחת, מבלי שאציג אותו כבן זוגי. מדי
פעם שאלו לשלומו, כאילו היה מכר ותיק שלהם, כמעט כמו שלי.

אני הומו, אמא ואבא. וטוב לי ואני סגור על זה, ואני לא יודע אם
ארצה להקים משפחה או להוליד ילדים, או בשבילכם: נכדים. קודם
כל, זה רק תלוי בי. ולא בכם. הצורך הוא שלי, ולא שלכם.

אני, ליאור, הבן שלכם, הומו. יצאתי החוצה. אחרי עשרים ושמונה
שנים ויום. לידה מחדש.