גן הילדים הישן שלי,
הינו עכשיו מרפאה לטיפוח הפנים
והגננת,
היא כעת  הקו - ס - מטיקאית.
"איך שהזמן עבר...!" היא קוראת.
בת ש ש - ע ש ר ה.
כבר בת ש ש - עשרה.
נראה כאילו עברו ימים ספורים
מחיקוי גברות מבוגרות מול המראה,
בניית מגדל חיי בקוביות צבעוניות,
וקשירת "קשר סבתא" בשרוכי נעליי.
כך אני קושרת כעת את
זכרונות הילדות המתוקה,
עם מסכת פנים, אור לבן בוהק
וקרמים למריחה.

    -  -  -

היא מוציאה נקבוביות היטב,
וגם אני
מסוגלת לדלות מנקבוביות הזכרון
השחורות
את המעט שנותר לזכור,
וכל-כך הרבה זמן עבר (!) .
"ההרפיה היא חשובה, כמעט בכל דבר",
היא מספרת, הקוסמטיקאית,
הגננת.
ואני  -  מרפה.
מרפה ועוזבת.
מניחה לשבילי הילדות,
וארגז החול,
ואותה מגלשה קטנה וחלודה,
להשאר במקומם.
הולכת רחוק,
משאירה את       התפרקויותיי  מאחור,
לא לפני שמסתכלת
ומגלה
את מספר הנמשים הקטנים
אשר הספיקו בינתיים לצוץ
בזירת פניי.




כ' בתמוז תשס"ב, 30.06.02.