"אני יודע למה את מתכוונת"
הוא אמר. ולא היה לו מושג על מה בכלל הוא מדבר. הוא לא באמת
ידע למה התכוונתי, שנמאס לי וכל זה.שאני מרגישה שהחיים שלי
מסריחים, ואני פשוט רוצה לסיים את זה איכשהו. שפשוט כבר לא
אכפת לי משום דבר.
"עוד מעט חוזרים ללמוד... גם לי אין כוח. את יודעת... שוב את
ואני לבד, זאת אומרת, לא עם כולם"
"מה זה כולם בכלל אתה יודע?"
"החברים שלנו"
"ליאור, כולם יכול להיות הרבה יותר מזה.אם אתה מתכוון לחברים
שלנו, תגיד שלא נהיה עם החברים שלנו"
"תהרגי אותי"
"טוב. בעצם לא. אני מעדיפה למות לבד". לא נראה לי שהוא הבין
שהתכוונתי שאני באמת רוצה למות. שאני הולכת לעשות את זה.
אחרי זה לא דיברנו. הוא הסתכל עליי בפרצוף הזה שלו, פרצוף של
מה-לעזאזל-את-רוצה-ממני?, אני יודעת שהוא לא מבין את זה.הוא גם
לא מנסה להבין את זה.
יצאנו מהחדר שלי. כבר היה די מאוחר,או מוקדם... ליאור חשב
שכדאי כבר ללכת הביתה. "אני אראה אותך מחר..." הוא אמר. ואני,
אפילו לא אמרתי לו ביי.
                                       

"זה הסוף"
היא אמרה. אני חושב שהבנתי למה היא מתכוונת. החופש באמת נגמר
עוד מעט, ואז שוב תתחיל תקופה מגעילה של לימודים, ובאסה,
והדיכאונות של אופיר ו.. ששוב לא נהיה יחד עם כל החברים
שלנו-אנחנו מפוזרים בבתי ספר שונים.
"מה זה כולם בכלל אתה יודע?" היא אמרה לי. מה היא רוצה ממני?
היא חייבת להסתכל עליי בפרצוף הזה שלה,אני מכיר את זה.יש לה
קטע כזה, שחייבים לנסח כל משפט במילה מדוייקת. והיא הרי יודעת
שאני מתכוון לכל החברים שלנו.
"ליאור, כולם יכול להיות הרבה יותר מזה, אם אתה מתכוון לחברים
שלנו, תגיד שלא נהיה עם החברים שלנו". ומה זה חברים שלנו? גם
זה לא מדויק. עוד שניה היא הולכת להרוג אותי. אני מכיר את המבט
הזה שלה.
"תהרגי אותי"
"טוב. בעצם לא. אני מעדיפה למות לבד" מה לעזאזל היא רוצה ממני?
אין לי כוח להיכנס שוב לשיחה הזאת.
השעה כבר בערך 5 בבוקר, החלטתי שכדאי כבר ללכת הביתה, יצאנו
מהחדר, אמרתי לה שאני אראה אותה מחר והיא אפילו לא ענתה לי.
                                     

16:00. "הא..? מה? מי מתקשר..?"  אני מדברת חצי ערה חצי ישנה.
לוקח לי שניה, ואני מבינה שזה השעון מעורר. מעטים האנשים
שמבינים מה אני ממלמלת כשאני קמה, אפילו לא אני. רק ליאור מבין
אותי.
למה לעזאזל אני קמה בארבע? fuck! יש לי שיעור נהיגה עוד רבע
שעה... אין לי כוח. לא נראה לי שהמורה שלי הולך להגיש אותי
בכלל, ולמה אני צריכה את הרישיון הזה, אני במילא לא אשתמש בו
לעולם.
" טל...?" אני מתקשרת לליאור. אני אוהבת לקרוא לו בשם משפחה.
יש לו שם כל כך יפה. תמיד חשבתי, אולי יום אחד נתחתן, ואז
יקראו לי ככה גם. אופיר טל... אני מדמיינת לעצמי. הוא בחיים לא
היה רוצה להתחתן איתי...
"היי מתוקה מה נשמע?"
"הרגע קמתי. ביטלתי את השיעור נהיגה שלי, אין לי זין לזה. בא
לך לראות אותי?"
"אה... אני עם שי עכשיו בתל-אביב, לקפוץ כשאני חוזר?"
"אם בא לך לראות אותי לפני הסוף אז כן"
"סוף?"
"כן.. המוות. אמרתי לך, אני מריחה אותו. אני מרגישה דברים
כאלה"
או שאולי אני פשוט יודעת דברים כאלה, כשאני רוצה לעשות אותם.
"נו באמת, את לא תמותי. לא עכשיו. לא בלעדיי. את תחיי עוד הרבה
שנים, ותמותי מזקנה טובה". הוא זורק לי משפט, נשמע כאילו הוא
לוקח את זה מאיזה סרט...
"ביי אופיר'וש, אני מקווה לא להתעקב, יש פקקים בשעות האלה" הוא
אמר לי. ושוב לא עניתי לו. אני אפרד ממנו היום כשהוא יבוא
אליי, זו תהיה הפרידה שלנו.אני חייבת לראות אותו. פעם
אחרונה.שהוא יהיה הבן אדם האחרון שאני אראה - לפחות כשאני
אמות, אני אהיה מאושרת. אני מקווה שהוא יבוא. הוא בטוח יבוא.
                                         

שנקין. דיזינגוף סנטר. תל-אביב. מפחיד אותי להיות פה, עם כל
ההתרעות על פיגועים שיש בכל מקום. אבל זה לא מה שיעצור את
החיים שלי. אמא שלי ביקשה ממני להישאר לשמור על תומר, האח הקטן
שלי, אבל קבעתי עם שי,החבר הכי טוב שלי, להיות פה היום.
הפלאפון מצלצל...
"הלו?"
"טל...?" אני מזהה את הקול של אופיר. היא אוהבת לקורא לי
ככה...
"היי מתוקה מה נשמע?"
"הרגע קמתי. ביטלתי את השיעור נהיגה שלי, אין לי זין לזה. בא
לך לראות אותי?"
"אה... אני עם שי עכשיו בתל-אביב, לקפוץ כשאני חוזר?"
"אם בא לך לראות אותי לפני הסוף אז כן". שוב היא מתחילה עם זה.
לפעמים אני מפחד שהיא באמת הולכת להתאבד לי. אני אמות אם זה
יקרה. אבל אני יודע שהיא לא תעשה את זה... "סוף?" אני שואל,
למרות שאני יודע למה היא מתכוונת.
"כן... המוות. אמרתי לך, אני מריחה אותו. אני מרגישה דברים
כאלה"
"נו באמת, את לא תמותי. לא עכשיו. לא בלעדיי. את תחיי עוד הרבה
שנים, ותמותי מזקנה טובה. ביי אופירו'ש, אני מקווה לא להתעקב,
יש פקקים בשעות האלה" אני אומר לה. והיא, שוב, אפילו ביי לא
אמרה.
ואני לא יכול יותר. נמאס לי מכל הקטע הזה. אני חייב לדבר איתה
על זה. אני גם חייב שהיא תדע כמה היא חשובה לי. כמה... אני
אוהב אותה. באמת אוהב אותה. אני פשוט חייב להגיד לה את זה.
היום.
אמרתי לשי שאופיר במצב רוח רע, ושאני חייב שנחזור הביתה עכשיו,
לדבר איתה. תפסנו קו 48 של דן, ונסענו הביתה.
                                         

כל כך משעמם לי. עבר הרבה זמן מאז דיברתי עם ליאור, ואני לא
יודעת מה לעשות עם עצמי עד שהוא יבוא. אני מפעילה את הרדיו,
מנסה לברוח מהמציאות המעוותת שלי.
"גלגלגלגל....צ... ועכשיו... אביב גפן...שיר עצוב..."
עברו 4 שעות מאז דיברנו. אני לא מאמינה. הוא כבר לא יבוא. אני
לא מאמינה שלא נפרדתי ממנו. זהו. זה הסוף שלי.
ואני לוקחת כמה כדורים.. עוד כדור אחד... ואני הולכת לישון.
לישון.
לתמיד.

"שירי לי.. שיר עצוב.. רציתי להגיד לך שאני אוהב אותך..."
"מבזק חדשות קטן, ואנחנו ממשיכים עם ספיישל אביב גפן.
והרי החדשות - מטען התפוצץ בקו 48 של דן מתל-אביב, בדרכו
להרצליה. במשטרה משערים שהמחבל עלה על האוטובוס, וירד בערך
2דקות לפני הפיצוץ. סריקות נעשות באיזור, מחשש למחבל המסתובב
באיזור ומפיגועים נוספים. 2 הרוגים ששמם הותר לפרסום... יוסף
אחי-מאיר בן 40 מתל-אביב, ליאור טל בן 17 מהרצליה..."