כל בוקר היתה קמה אל קירות לבנים.
מביטה מהחלון כדי לראות במו עיניה שהשמש אכן זורחת, שהשמים אכן
כחולים.
הם חייבים להיות.
דממה צוננת של בוקר נוסף, עוד יום חסר תכלית, עוד שעות מתות.
היתה שוטפת פניה לאט לאט,  כמבקשת לתפוס רק לעוד רגע קט את
חוטי השינה,
להיאחז רק לעוד רגע בהרגשת ה"אין" הזאת שליוותה את חלומותיה
לאחרונה.
מותחת זרועות לצדדיה, כמבקשת לחבק דבר מה שאיננו שם,
שולחת עיניים טרוטות אל הבוקר הזה הארוך, בוקר נוסף בסדרת
בקרים שקטים ולוהטים.
היתה לוגמת קפה חם חם, הנאה קטנה ויחידה בבוקר הזה,  
שואפת לריאותיה עשן סיגריה מתקתק בעוד עיניה מתמלאות דמעות,
כמו בכל בוקר אחר בחודשים האחרונים.
להתעורר אל הדמעות...
היתה נשברת בכל בוקר כשהייתה מתעוררת ומגלה שאין שם אף לא אדם,

הם כולם עזבו, היא גדולה וחזקה אז הם כולם עזבו.
היא לא צריכה אף אחד, היתה משקרת לעצמה בכל בוקר,
היא לא צריכה אף אחד.
היתה משכנעת עצמה שטוב לה בשקט הזה, עטופה בקירות לבנים,
והיתה מתמוטטת אל דמעותיה חרש.
לפעמים היתה שומעת צלצול, חודר לאיטו אל בין דמעותיה,
היתה מתנערת פתאום ומחפשת בתוכה את הכח להרים את עצמה לידי
שיחה.
היתה מציגה הצגה מושלמת - אני בסדר, הכל בסדר, הכל טוב.
ואף פעם הם לא שמו לב. לא הרגישו, אפילו לא מעט.
העבירה שעה שעתיים מול קירות לבנים,
לפעמים בוהה במסך מרצד,
רוצה כל כך ליפול אל תוך חיבוק, אל תוך זרועות חמות ועוטפות,
רוצה לצרוח "לבד!".
רוצה להירדם שוב ולשכוח הכל... את הקירות הלבנים, את הדממה
הצוננת הזאת,
את הריקנות האיומה הזאת הפוצעת בנשמתה כל בוקר.
ואז מקלחת, נותנת למים השוטפים לנקות מעליה את הלילה המיוזע.
מקרצפת היטב את גופה הכואב, כואב ממה? הלוואי והיתה יודעת...
בוחרת בגדים בחוסר חשק מופגן, טיפת צבע על הלחיים כדי למנוע
שאלות מציקות,
והנה היא יוצאת אל האור, אל העבודה.
"כן אדוני, מה בשבילך?", "בשמחה, עוד רגע", ממלאת פונקציה
מטופשת בשלמות, ממשיכה לקוות שאולי הנה יופיע מישהו פתאום, והם
ישוחחו, ידברו, והיא תמצא עצמה סמוקת לחיים ומלאת עניין.
והוא אף פעם לא בא... ומי שבא לא מבחין כלל שהחיוך שלה לא מש
משפתיה לעולם כמסכה אינדיאנית עתיקה ומזויפת.
והיתה יושבת בעבודה, בשעות המתות שהיו לה לפעמים בין לבין.
מביטה אל האנשים העוברים ברחוב - גברים, נשים וילדים.
מתבוננת בהליכתם, בצעדיהם ובתנועת הגוף המדויקת.,
הפונקציונאלית כל כך.
לכל אדם הרי הליכתו האישית, אין שני אנשים אשר הליכתם זהה.
והליכת האנשים הרי כל כך מושפעת מחייהם, ממצב רוחם, תלויה באם
הם ממהרים או לא, אם טוב להם או לא.
היתה ממציאה להם סיפורי חיים.
כשנגמר היום היתה אוספת במהירה חפציה וחוזרת לביתה, אל הקירות
הלבנים, אל הדממה.
היתה מביטה סביבה, שותקת, כמו תמיד - לבדה.
והיתה נכנסת אל בין הסדינים הקרירים, לחוש שוב את השינה
המעלימה הכל, המשכיחה.
רק כדי לקום למחרת.... אל אותה השגרה בדיוק.
לפעמים הקירות היו לוחשים לה דברים, בשקט בשקט, רק היא היתה
נוכחת שם כדי לשמוע.
היו לוחשים לה שאין כבר טעם, שעדיף כבר לא להיות,
לא להיות בכלל.
היתה רואה צורות מתממשות על קירות לבנים, חלקים וריקים,
היתה שומעת קולות צחוק בוז וסרקזם,
היתה רוצה לאבד עצמה לדעת.
לחישות לחישות בלילות ארוכים, כשהעיניים נעצמות כמעט והיא
מושכת עוד ועוד רק כדי לומר שעשתה משהו עם עצמה, שלא מבזבזת
היא את שעותיה וימיה לריק, שיש תכלית בכל הקיום הזה.
לא סיפרה לאף אחד על הלחישות הליליות האלה,
ובכל מקרה גם אם היתה רוצה לספר - לא היה אף אחד לידה שיקשיב.
הרעיון היה מפתה...
לא להיות בכלל, להעלם אל תוך החלל, אל תוך הוואקום הזה של חוסר
הקיום.
היתה חושבת לפעמים איך מרגישים אחרי שהכל נגמר. אם מרגישים
בכלל.
היתה חושבת ושואלת את עצמה אם יש משהו אחר כך,
ואם יש משהו אז אולי הוא לא יותר טוב בכלל ממה שיש לה עכשיו.
גם אם מה שיש לה עכשיו זה למעשה שום דבר.
אם מישהו היה שואל אותה, לעולם לא היתה מודה במחשבותיה, היתה
מכחישה בתוקף ואולי אף מוסיפה חיוך קטן ומזויף של בוז למשמע
הרעיון של האיבוד העצמי לדעת.
תמיד הגיבה ככה, נהנית לראות את כולם נדהמים מהאחיזה הכל כך
אימתנית שלה בחייה.
לו רק היו יודעים...
אבל כמו שהיא תמיד בסדר, ככה היא גם תמיד רוצה להיות פה, לחיות
פה, להתקיים.
והקירות הלבנים היו לוחשים לה בלילות,
היו מוסיפים עוד אבן על האימה שנבנתה בתוכה לאט לאט מזה כמה
שנים.
אימה מטונפת מהאכזבות שלה מעצמה,
אימה של פחדים ודמעות ושתיקות,
אימה שאי אפשר להעלים לעולם.
והיתה מרגישה משותקת בכל פעם שעלה בגרונה המחנק המוכר כל כך של
דמעות עצורות ושנאה עצמית,
ולחשה לעצמה "כשלון כשלון כשלון כשלון".....
וידעה שכל החלומות בעולם, זוהרים ככל שיהיו,
לא שווים שום דבר אם אין הם בליבו של האדם הנכון לבצעם,
והיא מעולם לא היתה האדם הנכון לעשות דבר.

עוד מעט היא תלך לישון.
שכחה זמנית,
גם זה משהו כשאין פתרון אחר בנמצא.
היא תעצום עיניים נפוחות משעות של בכי,
היא תרגיש איך לאט לאט הגוף נהיה כבד וחסר תחושה,
והיא תירדם.


3/7/2002