יש לי חבר, אורי שמו, שאומר את המילה "קוואזי" כל הזמן, כאילו
אין לו אלוקים.
ככה, בלי בושה, הוא בא אל אנשים תמימים שבקושי מכירים אותו,
ומשום מקום, מקריץ להם מילה בומבסטית כמו "קוואזי".
מילא כשהוא אומר אותה לי. אני אדם סובלני. אני מבליג. אלא שהוא
עוד עלול יום אחד לחטוף מכות אם הוא ייגש אל איזה טיפוס לא
נעים ויגיד לו "קוואזי" עם החיוך המתנשא הזה שיש לו על הפנים,
כשהוא אומר את המילה הזאת.
ישבתי וחשבתי, וניסיתי להבין מה הבעיה שלו. למה, לעזאזל, הוא
מתעקש להגיד את המילה "קוואזי" כל הזמן, מבלי טיפת התחשבות
והכרה בזכויותיהם של הבריות למוחה ושקט מנטלי?
ואז פתאום, הבנתי. זה הכה בי, כמו שמחבט טניס מכה בראשו של
טניסאי לא זהיר, או שמקל גולף נתקע בתוך ראשו של כלב נחייה
שבויל את פטרונו מעט רחוק מדי מיעדו המקורי.
האשמה אינה נופלת על אורי, כי אם עליי. הוא אינו באמת מסתובב
ואומר את המילה "קוואזי". לא ולא. הוא למעשה אומר מילה אחרת,
שדווקא יוצרת בפני כולם את התחושה שאורי הוא בנאדם חביב שכיף,
קל ונעים לדבר איתו, ובוודאי שהוא אינו יוצר לחץ מיותר על המוח
בשעות המנוחה היפות של הנפש. המילה "קוואזי", למרות היותה מילה
אמיתית (ועל כך יעיד מילון "אוקספורד" המלא לשפה האנגלית),
הינה לא יותר מפיקציה של המוח שלי, תעתוע זדוני שפיתחתי לעצמי
בשביל להימנע מלהכיר בבעיה האמיתית, והיא - סלידתי מאורי.
פיתרון של ממש לכל העניין אין לי, מלבד בקשת סליחה לאורי, על
כך ששנאתי הלא-רציונלית אליו גרמה לי לדמיין שהוא עושה דברים
מזוויעים כמו לגשת אלך אנשים סתם כך ברחוב, ולהרוס להם את היום
על ידי פליטת המילה ההרסנית "קוואזי".
סליחה אורי.

סליחה.

יואב תירוש.

8/6/2002