"אני בהיריון," הכריזה שימרית בקול חנוק.
הבטתי בעינייה. זאת לא הייתה בדיחה.
"אבל... איך?" התפלאתי.
"לא תמיד אמצעי המניעה פועלים, מותק. אז בד"כ חוטפים מזה
מחלת-מין, אבל במקרה שלנו נכנסתי להיריון."
לא הייתי בטוח מה היה נורא יותר בשלב הזה. למות מאיידס, או מה
ששימרית הרגע סיפרה לי. זה לא שלא אהבתי אותה... אבל למה הכל
היה חייב לקרות כל-כך מהר?
"אז... מה עושים?" שאלתי אותה.
היא הסתכלה עליי בעיניים הירוקות המדהימות שלה, שהבריקו מדמעות
ונראו רכות כמו מאכל הג'לי שנותנים לאנשים כשהם בבית החולים
ואסור להם לאכול דברים קשים לעיכול. היא בכתה.
"אני לא רוצה להרוג את התינוק שלנו," היא אמרה, ולפתע הבכי
החלוש שלה התפרץ למטר של דמעות, כשכל דמעה הזולגת מעינייה
הכאיבה לי כמו אלפי סכינים הננעצות בבשרי. "אני לא רוצה להרוג
את התינוק שלנו," היא חזרה על עצמה בלחישה.
"שימרית, תרגעי... גם אני לא רוצה, אפילו לא חשבתי על הכיוון
הזה..." חיבקתי אותה חזק. "אני אוהב אותך, שימרית, ואני גם
אוהב את התינוק שלנו. בשום-פנים-ואופן אל תחשבי משהו אחר!"
יאדה יאדה יאדה,
שברתי את הכוס.
הרב לא היה כל-כך מאופס בגלל כמויות היין שאחי, יוסי, השקה
אותו בהן, אז הוא לא ממש זכר מה להגיד הלאה, רק לנשק את
שימרית, שהייתה בחודש השמיני של ההיריון, ולהתעלף.
המשפחה וכל שאר האורחים פנו אל אולם הריקודים.
לפני שהדי.ג'י, חבר שלי מחטיבת הביניים, התחיל את המוזיקה
והריקודים, אבא שלי התעקש להגיד כמה מילים.
"אייל," הוא פתח, כשהוא מדבר קרוב מדי למיקרופון, מה שגרם לקול
שלו להישמע רובוטי קמעה. "כשאתה ושימרית סיפרתם לי ולאמא שלך
שאתם עומדים להתחתן, לא ידענו מה לעשות עם עצמנו. 'כל-כך
מהר?!' אמא שאלה. אבל זה בסדר, היא אף-פעם לא כל-כך אהבה את
שימרית," אבא שלי עשה עצירה מכוונת בשביל להדגיש שמדובר היה
בבדיחה. הוא לא רצה, אחרי הכל, להסתכסך גם איתי, גם עם אמא וגם
עם שימרית בבת-אחת. למזלו, רוב הקהל הבינו את הבדיחה וצחקקו
קלות.
"כשאני רואה איזה שמחה ואושר אתם עושים אחד לשנייה, אני לא
יכול שלא להיזכר באייל הקטן, בן ה15, שהיה בא אליי ובוכה לי
שאף-אחת בעולם לא אוהבת אותו. אז תסתכל על שימרית, איילי,
ותגיד לי אם לא צדקתי כשהייתי מרגיע אותך ואומר לך שיום יבוא
ותמצא בחורה שלא רק תאהב אותך, אלא שגם אתה תאהב אותה, ושהיא
תהיה יפה, חכמה, מצחיקה ואם יורשה לי לומר... אפילו מושכת."
"גדי!" אמא שלי צעקה על אבא, מנסה לשמור את הסכסוך הקטן
בפרופיל נמוך ומבלי לעורר סצינה.
"מה שאני מנסה להגיד לך, בני, הוא שתשמור על שימרית, ועל הילד
הנפלא הזה שיש לה בבטן, כי אתם הזוג הנפלא ביותר חוץ ממני
ואימך, כמובן," הוא הכניס את המשפט האחרון בשביל לפייס את אמא,
שדווקא נהנתה מההתחנפות, "שיצא לי לראות במהלך כל תקופת חיי.
מזל טוב!"
יאדה יאדה יאדה,
משום-מה, כשאני גומר, אני תמיד רואה מטושטש. כשהתייעצתי עם
רופא על העניין הזה, הוא אמר לי שזאת לא בעיה רצינית והוא
אפילו הציע לי בהלצה שאני אלבש משקפיים בפעם הבאה שאני אשכב עם
אישתי.
אלא הבחורה שזה עתה פרקתי לתוכה את הנוזל שכל-כך הרבה מחיי
הגברים סובבים סביבם מסיבות לא לגמרי ברורות, לא הייתה אישתי.
היא הייתה עליזה, המזכירה שלי. בפעם הראשונה ששכבתי איתה זה
נורא שיעשע אותי שכמו הרבה מאוד גברים לפניי, גם אני נופל
לקטגוריה של הגבר שבוגד באישתו עם המזכירה שלו. בפעם השנייה זו
הייתה סתם מחשבה חולפת במוחי, ובפעמים שאחרי כבר בכלל לא חשבתי
על מה שאני עושה, וסתם חיכיתי לרגע שבו אני אגמור. לאותו רגע
קצר ומופלא של אושר שמשכיח ממך את כל הצרות שיש לך בחיים, את
כל הריבים, את כל הכאבים ואת כל הדיכאונות. רק אתה, והאושר.
לעליזה לא הייתה משמעות. היא פשוט היוותה חור הרבה יותר נוח
מזה שאני יוצר בכף היד שלי.
"אתה אוהב אותי, איילילה?" שאלה עליזה.
"בטח שאני אוהב אותך עליזה, בטח שאני אוהב אותך."
יאדה יאדה יאדה,
עברו שבועיים מאז שכדור-הארץ הושמד.
המחשבה על מותם של שימרית ובננו הקטן, ברי, שמחרידה אותי עד
עצם היום הזה, חזרה ורצה כל שניה במוחי. סירבתי להאמין. לא היה
מישהו בעולם שאהבתי יותר מהם.
רק מעט בני-אדם נלקחו לחלליות החוצנים, ולמרבה האירוניה, גם
עליזה נלקחה. היינו כלואים בתוך חדר חשוך לחלוטין, וזיהינו זה
את זו רק בזכות הקול. כמובן שברגע שהיא זיהתה אותי, אני מיד
הייתי צריך לתפקד בתור המאהב המתחשב והמעודד. עיזבו את זה
שעולמי חרב עליי. עיזבו את זה שכל משמעות חיי נעלמה. עליזה
הייתה צריכה עידוד מאהובה.
היינו שנינו לבד בתא, אז עליזה מיד התחילה לקבל רעיונות בעלות
גוון מגונה. "זה לא כאילו מישהו רואה אותנו." היא טענה. ואני,
נכנע לרצונה, הסכמתי. ידעתי שסירוב לה ברגעים האלו יפגע בה
בצורה שלא תשוער, והדבר האחרון שרציתי זה להיות תקוע בחדר חשוך
עם אישה בהתמוטטות עצבים.
אז הזדיינו, והתנשקנו, ואז הזדיינו עוד פעם, ובמהרה הבנתי
שבגלל שאנחנו בחושך מוחלט אני יכול לדמיין שאני בכלל שוכב עם
שימרית ולא עם עליזה, כל עוד אני מתעלם מקולות הגניחות, ומאותו
הרגע כבר לא הזדיינו, אלא עשינו אהבה.
יאדה יאדה יאדה,
אחזתי בגופתה המדממת של אישתי, נפלואינגליון החייזרית. חמש
שנים אנחנו ביחד. חמש שנים נפלאות, חמש שנים של אושר ואהבה.
ועכשיו היא מתה.
בחנתי את חמשת עיניו הקרות של מלך-החוצנים, במבט אחוז כאב
וזעם.
"אינך יכול לברוח עכשיו, בן-ארץ ארור!!!" זעק לעברי, וכיוון את
רובה הלייזרים הדו-קני שלו לעברי. הוא עמד לירות, אך אני רצתי
אליו, ומיד סתמתי את קני הרובה עם האצבעות שלי, בדיוק ברגע בו
לחץ על ההדק. הוא הביט בי מלא אימה.

אמנם אני איבדתי שתיים מאצבעותיי, אך מלך-החוצנים איבד את
חייו.
הבטתי בגופתו העיסתית והירוקה, כאשר רגשות הסיפוק והנקמה
מציפות אותי. מרד העבדים בחללית שהתנהל באותו הרגע, לא עניין
אותי. העובדה שתוך שעה החללית הזאת תתרסק בתוך ירח של צדק, גם
היא לא עניינה אותי. היצור המעוות והמגונה הזה לקח ממני הן את
אישתי וילדי, והן את נפלואינגליון, ה... אישה... שבזכותה שרדתי
את כל התקופה הארוכה והמזוויעה הזאת של החיים לאחר השמדת כוכב
הבית שלנו, כדור-הארץ.
במוחי ניסיתי להיזכר בכל מה שקרה לי במהלך החיים.
הנעורים שלי, היציאה הראשונה עם שימרית, לידתו של ברי, פלישת
החוצנים לכדור-הארץ, מותה של עליזה, פגישתי את נפלואינגליון.
לפתע הבנתי שכל הרגעים האלו, הכה חשובים בחיים שלי, עברו כל-כך
מהר. כל-כך מהר שאני כמעט ואיני זוכר אותם. זכרונות עמומים של
אירועים שהיו אמורים להתרחש, ולא יותר.
כששיתפתי אנשים בהרגשה הזאת, הם אמרו לי שאני סתם מגזים
בתגובתי לתחושה שאפפה את בני-האדם מאז ומתמיד בכל הנוגע
לזכרונותיהם. אבל מדי פעם, כשאני מוצא רגע של שקט ומפשפש
במעמקי מוחי, אני מנסה להיזכר באותם רגעים יקרים, ומסתובב כאדם
מוכה סניליות ומשתדל ללקט כל פיסת מידע אודות חיי הקודמים כאשר
כל שיש לי להיאחז בהם הם אותם מעט הזכרונות היציבים שחקוקים
במוחי כמו חריטות על סלע. באותם הרגעים אני נאלץ להודות באמת -
החיים שלי עברו מהר מדי. ולא משנה מה כולם יגידו: את זה, אני
לא מדמיין.

סוף.

יואב תירוש.

11/8/2002