המוות מקיף אותנו, אנחנו חיים בצוכו, והוא חי בתוכי.
זו הדמעה שאף פעם לא דומעת, שלא נוזלת. זו מילה שאף פעם לא
נאמרת אבל מהדהדת בתוככי מוחי עד קץ הימים.
זה אדם לבוש שחורים עם ברדס וחרמש שבא להביא את הבשורה, ואני
חלק ממנה, כל מה שאני מביאה זה את בשורת המוות וריקבון הבשר.
ובתוך כל המוות נמצא געגוע, געגוע לסכין שעוברת על גבי עור
חלק, נקי, מצוחצח וטהור. עד שכל טוהרתו הלבנה והיפה נעלמת בתוך
מתז הדם שעל הקיר. יש געגוע לטעמו של האקדח, לריחו המרענן של
אבק השריפה בזמן שהכדור חודר לתוך תוככי הראש ונשאר שם עד
לנזילת חומר אפור, על שער שחור צחור.
ואני חלק מזה, אני המבצעת, הביצוע עצמו, אני גם שפן הניסויים,
כי כל ניסוי וכל מוות נוסה כבר עלי. והנה, מגיע עוד ניסוי ועוד
מוות.  
הרגשת החבל מתהדק על הצוואר ולאט לאט שובר את המפרקת עד כי
הדופק נעלם והפירפורים ניפסקים.
כי המוות בא מתוכי, אני מביאת בשורת המוות, ריקבון הבשר וחולשת
העולם.

עולם הולך ונעלם מתדרדר ונחרב
אונס אתמול רצח עכשיו
הכל כאוס מההתחלה
עולם קרב להכחדה.